עמית סגל - העמדה שאתה מייצג בנושא פליטי אוקראינה מסוכנת בעיניי לקיום שלנו כאן.

$(function(){})

הפרשן עמית סגל ניסה בערב שבת האחרון ב"אולפן שישי" להגן על עמדתה של שרת הפנים איילת שקד.
אך הסופר יניב איצקוביץ עונה לו במאמר נוקב וקובע: רוב הדיונים שמתקיימים כאן סביב הפליטים מאוקראינה, כמו הדיון הזה של עמית סגל, הם דיונים שמנסים להסתיר איזו אמת ברורה וטריוויאלית.

צילום מסך ערוץ 12/ אריק סולטן
אחת הסיבות שעזבתי את האקדמיה לפני שנים היא שהרגשתי שבתחום שהכי מעניין אותי, כלומר, המוסר, אין הרבה מה לומר. אתה יכול לכתוב מאמרים וספרים על מה שהוא בסופו של דבר כמעט ברור מאליו. אתה רואה פליט הולך בקור, וברור מה עליך לעשות. אתה מוצא בעל חיים סובל, ולא ממש צריך טיעונים כדי לעזור לו. אתה שומע על הטרדה מינית, וזה כמעט מתבקש לעצור את זה. כשניסיתי לכתוב על זה באופן אקדמי – מצאתי את עצמי אומר דברים טריויאליים, או להיפך: כותב טיעונים מסובכים מדי, כמו להגיע לבאר שבע מתל-אביב דרך נהריה...
רוב הדיונים שמתקיימים כאן סביב הפליטים מאוקראינה, כמו הדיון הזה של עמית סגל*, הם דיונים שמנסים להסתיר איזו אמת ברורה וטריוויאלית. והאמת היא שצריך לעזור לפליטים מאוקראינה, לא בגלל שאנחנו העם היהודי, לא בגלל השואה, לא בגלל שהעולם שתק במקרה שלנו, וכו' וכו', אלא משום שיש מיליוני אנשים במצוקה אדירה, וצריך לעזור להם, בלי חשבון, עד כמה שניתן. לא כל דבר קשור להיסטוריה שלנו ולזהות שלנו. לא כל דבר מתחייב מעצם היותנו יהודים, גם אם ההיסטוריה שלנו יכולה לתת ערך נוסף. אבל בגדול, יש דברים שמתחייבים מעצם עצמם, פשוט כי זה הדבר הנכון לעשות. שום טיעון או דיון מוסרי לא יהיה חזק מעצם הוודאות הזאת. ככה אני חושב.
וכך עמית סגל אומר**:

$(function(){})

"קודם כל צריך להגיד שכל בנאדם שרואה את התמונות האלה, לבו נחמץ. אנחנו התרגלנו שפליטות זה משהו מהמאה שעברה, ושזירות של מלחמה זה משהו שקורה באפריקה, ואת רואה פתאום פליטים עם סמארטפון, ואת רואה שנתב"ג מבחינתם הוא הארץ המובטחת. ואני חושב שהסיפור הוא לא התמונות."
עמית סגל עושה כאן את הצעד הראשון בכל טיוח מוסרי. בעצם המהלך הזה הוא מהלך כללי שניתן לראות אותו כמעט בכל "דיון מוסרי". ראשית, בואו נשים את הסבל בצד. הסבל כרגע לא חשוב. כמובן שהסבל הוא מטריד, ואין אדם שלבו לא נחמץ, אבל זה לא הדיון כאן.
אבל רגע, אם זה לא הדיון כאן, אז מה הדיון? שנייה רגע, לא הבנתי, האם הדיון כאן הוא לא ממש זה, כלומר, התמונות. כלומר, הפליטים, זאת אומרת, הקור והרעב והמצור והסכנה לחיי אדם. איך אפשר לשים את התמונות האלה (כלומר, את הפליטות) בצד, כאשר נכנסים ל״דיון״?
וסגל ממשיך:
"כי מי שטוען שאלה התמונות, מהר מאוד יגיע לדיסוננס קוגנטיבי עם עצמו. למה? אנשים מותחים ביקורת על איילת שקד, אומרים: התמונות האלה הן כי היא הסכימה רק 5,000. מצוין. אז איילת שקד תפתח את שערי המדינה ל-50,000. אז יבוא הפליט ה-50,001 וגם הוא עלול להיות זקן שיהיה בנתב"ג ויתעלף. אז לא 50,000 אז 100,000."
ולהלן הגענו לאלמנט הרטורי השני בדיוני המוסר, הלוא הוא טיעון הגבול, או האד-אינפיניטום כמו שקוראים לו בעגה המקצועית. תיתן 5,000 יבואו 50,000, תיתן 50,000 יבואו 500,000 וכן הלאה, עד אינסוף. הטיעון הזה מעביר אותנו מגבול המוסר אל גבול המספר. כלומר, אנחנו כבר לא דנים בשאלה מוסרית, אלא בשאלה מספרית. אבל רגע, מדוע שבשאלה מוסרית נתעניין בשאלה המספרית? הרי האם המוסר לא מצווה עלינו לסייע כמה שיותר ולמי שאפשר? ברור שאנחנו כבר לא בדיון מוסרי, אלא בדיון אחר. אבל באיזה?
לסגל הפיתרונים:
"אז מהר מאוד אנחנו מגיעים לדיון האמיתי שמתקיים כאן: האם אנחנו בסוף מוותרים על הערך של מדינה יהודית בשביל הפליטים מאוקראינה."
הו! ולהלן לב הדיון, שהוא כמובן לא דיון מוסרי, וגם לא ממש דיון מספרי, אלא דיון זהותי. השאלה היא לא באמת: כמה אנחנו יכולים להציל? אלא את מי אנחנו רשאים להציל? וכאן טוען סגל טענה ברורה: לא כדאי לנו להציל יותר מדי לא יהודים כי אז אנחנו עלולים לאבד את הזהות שלנו.
המהלך שהתחיל בטשטוש התמונות, כלומר, המוסר, ועבר לשאלה כמותית, כלומר, למספר, הופך עכשיו בעצם לעמדה לא מוסרית ברורה מאליה. הדיון המוסרי שהפך לדיון מספרי, הפך כעת לדיון זהותי, שמוביל אותנו מניה וביה לזיון זהותי. כל מי שאין לו את הזהות שלנו, שיזדיין.
דנה וייס עושה עבודה טובה בראיון הזה, ושואלת אותו שאלות קשות, והנה סגל ממשיך, שלא לומר, שם דברים בפי מתנגדים אפשריים:
"עכשיו תגידי לי: אבל לא כולם יבואו. אז אני אזכיר לך ככה: אותו מאבק מתנהל בחזיתות שונות כבר למעלה מעשרים שנה. הוא התנהל על מהגרי עבודה מסודן ששודרגו למדרגת פליטים... הדיון הוא לא על המלונית. הדיון הוא לא על המלונית. הדיון אז היה עם הפליטים הסודנים, ותמיד יש את הפרזנטור של המאבק שזה הילדים בני השמונה שהם כבר דוברי עברית. והדיון על חוק האזרחות שהוא עם אותם אומללים שנמנע מהם להתחתן עם אהבת לבם."
והגענו לאלמנט הרטורי הנחוץ בכל דיון מוסרי חסר מוסר: ההפחדה. מהאוקראינים, כנראה, עם ישראל לא ממש מפחד (אולי גם כי הם בלונדינים וגם כי השואה הייתה מזמן), אז בואו נזכיר להם את הסודנים והפלסטינים: איום ממשי וקונקרטי. וכמובן, שאם הסבל כבר לא חשוב, הרי שהילד בן שמונה הופך להיות "פרנזטור" במאבק. הוא לא חס וחלילה ילד בן שמונה שנתלש מהמקום היחיד שהוא מכיר ומגורש ממנו בבושת פנים, אלא הוא "פרזנטור" של מאבק (מעניין כמה הוא מרוויח?)
וסגל מסיים:
"אבל בסוף בסוף מסתתר כאן דיון יותר משמעותי. תראי, ראיתי כאן את מיכל פעילן שאני מאוד מעריך, יושבת במהדורה ומדברת על סבא שלה שלא נלחם במלחמת השחרור בשביל זה. אני מעריך כל אדם שנלחם במלחמת שחרור. אבל אני חושב שלכולנו יש סבא. ולכל סבא יש דיעה."
ובמילים אחרות: סיפורי סבא.
"ובסוף בסוף הסיפור העיקרי הוא הסיפור הבא. כתוב: בארץ ישראל קם העם היהודי. מדינת ישראל, בניגוד לנארטיב המסוכן, לא קמה בגלל השואה, בזכות השואה, היא קמה כדי להיות בית לעם היהודי. עכשיו, אם אנחנו נפתח את הדלת לסודנים, נפתח את הדלת לפלסטינים, נפתח את הדלת לאוקראינים, ללא הגבלה.... אני חושב שהמסר של השרה מירב מיכאלי ושל שרים אחרים שאומרים: לפתוח את שערי המדינה ללא הגבלה, המשמעות המיידית שלו היא שבמשבר הזה, במשברים הבאים, בסוף בסוף אנחנו נקלוט מאות אלפי אנשים שאין להם קשר למדינת ישראל. אני חושב שהפיתרון של איילת שקד, עם כל הביקורת שיש על הממשלה, במקרה הזה הצעד שלה היה מאוד מאוד נכון, וצריך מאוד מאוד להיזהר בדיון הקריטי הזה, אגב בעיניי, הדיון מספר אחת במדינת ישראל, מה אופי המדינה, כשהוא מתנהל תחת הרושם של התמונות, כשאנחנו יודעים הרבה פעמים שהטלוויזיה היא המדיום של התמונה ולא של העומק."
ולסיכום: גם התמונות וגם אני מופיעים בטלוויזיה, אבל התמונות (כלומר, הפליטות והסבל) הן לא המהות, הדברים שאני אומר (כלומר הזהות היהודית של המדינה) הם המהות. וגם המהות של המוסר שלנו חייבת להיות יהודית. לא עוד לא "ואהבת לרעך כמוך", אלא "ואהבת ליהודי כמוך". לא עוד ״כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא,״ אלא ״כל המקיים נפש יהודי אחת...״ וכן הלאה. שכוייח!
הערה:
זאת הפעם השנייה שאני כותב על עמית סגל, ויש שעשויים לחשוב שיש לי משהו אישי נגדו, אז אני רק רוצה להבהיר: אני חושב שעמית סגל הוא אדם רהוט וחכם, ואף שאנו נמצאים בקצוות מנוגדים של הקשת הפוליטית, אני מכבד את העמדה שלו וחושב שאפשר להתווכח איתו. אלא שבמקרה הזה, העמדה שהוא מייצג היא מסוכנת בעיניי לקיום שלנו כאן, רק מהכיוון ההפוך שהוא מתאר.
$(function(){})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה