ורדית לוי בפרשנות אקטואלית על השבוע החולף בראי פרשת השבוע, פרשת "מטות"

מגיע לי מזל טוב. השבוע השתמשתי בתחבורה הציבורית, אחרי שנים שאני נמנעת מכך באדיקות. כדי לצלוח את המשימה בכבוד הורדתי אפילקציה לטלפון וראיתי סרטון הסבר שלימד אותי איך משלמים בעידן שכרטיסיה משמשת לכניסה לבריכה ולא כדי להגיע ממקום למקום.

החוויה, יש לומר, הייתה נחמדה ומשמחת. בהלוך. בחזור החליט המזגן באוטובוס לשבות, מה שגרם לכמה נוסעות להיכנס להיסטריה. מניחה שהן בגיל שמכיר על בשרו מהם גלי חום והמחשבה על נסיעה של כשעה בלי מזגן הפחידה אותן יותר מאיום הגרעין האיראני. הן כעסו על הנהג שניסה להסביר שגם הוא סובל ומזיע ועייף ומפה לשם רמת החום הכללית עלתה במרחב סביבי. הנהג החליט לפרוק את התסכול שלו על המכוניות שעמדו בפקק שהזדחל לאיטו, וכשהיה נראה שיש הקלה בעומס והנהג עצר בתחנה כדי להוריד נוסע, חסמה אותו מכונית ואישה כועסת במיוחד סימנה לנהג לפתוח את הדלת הקדמית. מסתבר שהנהג צפר לה כמה פעמים במהלך הנסיעה. הוא טען שעשה זאת בגלל עבירת תנועה שלה, היא טענה שהוא מדבר שטויות והבטיחה שהיא לא תזוז ממקומה עד שהנהג יתנצל.
הוא סירב והיא נשארה לעמוד בפתח האוטובוס וצעקותיה נישאו בחלל.
מתוך כ-25 נוסעים היו שלושה שקמו ממקומם כדי לנסות להבין מה קורה ולעדכן אותה שהם יאחרו לעבודה בזכותה.
סוף דבר: הנהג מלמל התנצלות בשפה רפה, הנהגת חזרה למכונית שלה ובא לציון גואל.
ישבתי במקומי, מחוברת להרצאה ששמעתי ושאלתי את עצמי למה לא קמתי. למה נשארתי לשבת, למה לא התערבתי בניסיון לפשר בין הצדדים. היו לי כמה תירוצים. ויכוח כזה עלול לגלוש לאלימות ואני משתדלת לא להיות במקום כזה, הייתי עייפה, לא באמת הבנתי מה קורה ועוד. תירוצים שגרמו לי לחשוב על קמצא ובר קמצא, על כעס וביזוי, ועל כך ששם איש לא התערב בוויכוח שהוביל מאוחר יותר לחורבן הבית.
חשבתי על כך שבשביל לקיים את "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" צריך אומץ והרבה.

באופן מפתיע או לא, לכולנו יש הרבה אומץ כשאנחנו משוטטים במרחבי המרשתת חמושים במקלדת. שם, מזמין אותנו כביכול המרחב הפתוח, הווירטואלי, לספר לעולם מה אנחנו חושבים, להביע דעות, לחרוץ גורלות.
ושם כל אחד מרגיש מספיק אמיץ כדי להתערב, להתנצח, להתנגד בתוקף, להנמיך, להשפיל, להרוג במילים.

פרשת מטות נפתחת בעניין הנדרים, ובהמשכה מופיעות ערי מקלט לרוצחים בשוגג.
עניין הנדרים מלמד אותנו את הכוח של המילה ומבקש מאתנו לחשוב טוב לפני כל מילה שאנחנו מוציאים מפינו, ועניין ערי המקלט מבשר לנו שאם אדם הרג אדם אחר בשוגג, מגיע לו להיות במקום שיגן עליו מגואל הדם ומהעולם, מקום שיספק לו את כל צרכיו, כיוון שעשה מעשהו הנורא בשגגה, בלי כוונה תחילה.

בשבועות האחרונים אני חולמת על עיר מקלט כזו, שכל השוגגים יוכלו להימלט אליה מאימת החמושים במקלדת מושחזת, לנוח בה עד יעבור זעם; עד שיניחו להם כדי לתקוף את הקורבן הבא.
כל שבוע והקורבן שלו.
לאחרונה כיכבו בשדה המערכה שני חברי כנסת משני קצוות: גפני שהעז להזמין את מרב מיכאלי לשמחה משפחתית ומרב מיכאלי שהסכימה, שומו שמיים, לרקוד בהפרדה, למרות שהדבר מנוגד לדעות שלה.
ויובל דיין, זמרת מתוקה שעושה דרכה אל היהדות, ונקלעה לסיטואציה מביכה כשקדה לנשיא ביידן במקום ללחוץ את ידו.
כמות המילים הרעילות שנשפכה על שני האירועים האלה, ועל אירועים נוספים שלא הזכרתי כדי לא לכתוב מגילה, גרמה לי לרצות לבנות עיר מקלט בעצמי ובהקדם האפשרי, וחידדה אצלי את התחושה שמשהו לא טוב קורה בארצנו ורצוי שכולנו נקבל על עצמנו להתחיל לשנות את השיח. עכשיו. לא לנדור, אבל כן לקבל קבלה טובה.

מאחורי כל אדם, ולא משנה מהן דעותיו, יש נשמה טהורה ויש נפש רגישה. כל אדם, על המכלול שלו, הוא הרבה יותר מהדעות שלו בפוליטיקה, בהשקפה או בכל נושא אחר, והעובדה שאנחנו מתמקדים במעשה אחד, בבחירה אחת שלו, ובשם הרגישות או בשם הדת, בשם הנאורות או הצדקנות (צדקנות יתר בדרך כלל) אנחנו הורגים אותו במילים ומוכנים לשלוח אותו למזרח הרחוק, לשגר אותו לירח או לעולם האמת, אומרת שמשהו כאן השתבש בגדול.
הלכנו מקצה אחד - אדישות לעוולות לקצה שני מסוכן לא פחות - התלהמות שיוצרת עוולות גדולות בהרבה מהסיטואציה שהתרחשה.

שלושת השבועות כבר כאן להזכיר לנו לאן מובילה שנאה. ואסון כמו שהיה אתמול כשגבר צעיר נשאב מתוך בריכה לעומק האדמה ונהרג, מסמל יותר מכל מה קורה כשטיפה אחרי טיפה מחלחלת לאדמה ומשנה אותה, מה קורה כשמעל פני השטח הכל נראה יפה, אבל מתחת, בעומקי עומקים, מתחילה להירקם טרגדיה שתסחוף את מי שנקלע למקום, גם אם הוא לא קשור למחדל.

כשאנחנו מטפטפים מילות שנאה, מתנשאים, מקרבים רק את מי שחושב כמונו ומרחיקים את השאר, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בעין הסערה, להישאב לתוך כאוס שקשה לצאת ממנו בחיים.
היינו שם ולא פעם אחת.
הפעם האחרונה התרחשה רק לפני 80 שנה כשהנאצים הסבירו לנו שבעיניהם כולנו, כו-ל-נו יהודים, בלי קשר למה קיבלנו על עצמנו, מה אנחנו אוכלים או איך אנחנו חוגגים את ראש השנה, אם בכלל.

הגיע הזמן לשנות זאת.
הגיע הזמן לקבל קבלות טובות, ולזכור שלמילים שלנו יש הרבה כוח לטוב ולמוטב.
הגיע הזמן לזכור שאחים אנחנו, לפני שאויבינו יזכירו לנו שבעיניהם כולנו משפחה אחת שדינה מוות.

שבת שלום ובשורות טובות

ורדית