הגנן הלוחם מ"גן דיה" בנס ציונה. סיפורו של עידן מלטבשי

מאות אלפי אנשים התגייסו מאז השבת השחורה למילואים כדי לחזק את הצבא, ועושים זאת עם הרגשה גדולה של מלחמה על הבית. לכל אדם יש את הסיפור שלו, ומרבית האנשים למעשה נטשו את החיים שלהם למען המדינה.

המון אנשים מנהלים עסקים, עובדים בעבודות חשובות, נטשו פרויקטים שונים וכמובן משפחות, אך עדיין יש סיפורים שהם יוצאי דופן, ממש כמו זה של עידן מלטבשי. מלטבשי, בן 24 בלבד, לא עזב משפחה, או עבודה בהייטק, אלא את הילדים. לא את הילדים שלו, אלא את הילדים של גן "דיה" בנס ציונה. עידן הוא גנן. הוא למעשה הגנן היחיד בנס ציונה. והוא השאיר מאחור את הילדים של הגן, אותם הוא מלווה בכל יום מתחילת השנה.

מלטבשי הוא תושב רחובות, בן 24, רווק, וכזה שעובד במקצוע בו עובדות בעיקר נשים. עם זאת, למרות גילו, הוא כבר גנן ראשי אחרי שבשנה שעברה היה גנן משלים. למרות העובדה שגויס לאוגדת 98, כתומך לחימה, הוא לא ויתר, והוא מגיע לפגוש את הילדים שאותם הוא כל כך אוהב. בנוסף, הוא גם ממשיך לנהל את הגן. אחרי חודש של מילואים, כמה מפגשים מרגשים עם הילדים והרבה געגוע, הוא מדבר על הכל.

עידן, איך הגעת להיות גנן?

קודם כל אני מבין שזה חריג. אני היחיד בנס ציונה. בגיל 15 עבדתי בסוכנות ביטוח של חברים של ההורים, ויום אחד באה האמא, שהיא בכלל גננת והיא אמרה שהיא צריכה עזרה ביום שישי. הלכתי ומאז הכל היסטוריה. מגיל 15 אני למעשה עובד בגן פרטי ומשם התפתחתי והתקדמתי. ראיתי שאני טוב בזה ואני מתחבר לזה.. למדתי גם תואר ראשון חינוך לגיל הרך. אף פעם לא חלמתי על זה. היה לי בכלל חלום להיות די ג'יי. לא חשבתי שזה מה שארצה לעשות, אבל אני נקשר לילדים בצורה לא רגילה וזה מתאים לי".

ספר לנו קצת על גן דיה ועל העבודה שלך שם?

"הגן מכיל 31 ילדים בגילאי 3-4 והוא נמצא בשכונת ארגמן. מבחינתי, העבודה עם ילדים זה התרופה הכי טובה. בהתחלה ההורים הרימו גבה כשהם רואים גנן גבר. כבר אחרי יומיים כשהם רואים מי הבנאדם, הם כבר רגועים, צריך לבנות את האמון עם ההורים".

מה עבר עליך בשבת השחורה?

"ביום שבת השחורה, כבר בשעה 8:30 התקשרו אלי כדי להגיע לבסיס ומאז אני במילואים באוגדה 98 – עוצבת האש בביל"ו. זו חטיבת סיוע קרבית. אנחנו יורדים דרומה ועוזרים ללוחמים. זה חשוב, אך זה בא ברגשות מעורבים. עד שהגשמתי את החלום שזה גן שלי, פתאום הכל נעצר. אמרתי שאני לא מרים ידיים. אני אדם מאמין שחושב שזה מה שנכתב לנו בראש השנה ושמה שצריך לקרות קורה. אני גם מבין שאני אהיה במילואים עד סוף המלחמה, כבר קיבלתי הודעה על כך מהמפקד שלי. השלמתי עם זה וזה בסדר".

אבל לא עזבת לחלוטין את הילדים?

"ממש לא. אני החלטתי שאני ממשיך לנהל את הגן. אני כל יום מנהל שיחות טלפון וזום עם הילדים. כמובן שכבר ביקרתי אותם, ואני אמשיך לבקר אותם בכל פעם שיתאפשר לי. בשבוע השני כשאמרו שאפשר לחזור להפוגות, אמרתי שאין מצב שהילדים בגן לא פוגשים אותו. הם באו בקבוצות של 8 ילדים ביחד עם ההורים. עשינו פעילויות, רקדנו, שרנו, ושיחקנו בפלסטלינה. אני אפילו זוכר שיום לפני השבת השחורה הלכתי לגן לנקות אותו. אווררתי אותו, וסידרתי כי ביום ראשון חוזרים לגן. בשבת – לא האמנתי שזה מה שקורה. ברגע שאמרו לי שקיבלתי צו 8 הבנתי שזה חמור".

מה קורה בפועל בגן?

"השבוע התחילה לעבוד בגן גננת שתחליף אותי למשך כל התקופה. נפגשתי איתה, דיברתי איתה, והיה לי חשוב שזו תהיה גננת ששותפה ל"אני מאמין" שלי, כדי שתמשיך את הדרך שלי בגן. ביום הראשון שהיא נכנסה לגן ביקשתי מהמפקד שלי להיות שם. הסברתי לו את המשמעות ואת התהליך שילדים עוברים והוא הבין. סוף כל סוף הם קיבלו מישהי חדשה והיה חשוב לי להסביר להם את זה. אמרתי להם שבסוף אני אחזור. הצגתי את הגננת. היא הייתה מדהימה, חלק מההורים מכירים אותה מילדים גדולים יותר שלהם. כרגע אני שומע שטוב לה וטוב לילדים".

עד כמה אתה מעורב?

"נשארתי מנהל הגן ואני מנהל אותו מרחוק. כל העניין של ההתנהלות מול ההורים, הודעות, אני מנהל מרחוק. אני יודע הכל, כל מה שקורה בגן. אין מצלמות, אבל אני יודע כל ילד מה עושה, עם מי הוא שיחק ואפילו אם הוא אכל את הקשה של הכריך או לא. זה גורם לי לצאת קצת מהמחשבות שהראש חושב על המלחמה. יש נקודה של שפיות להתעסק בה וזה הילדים הטהורים. אני מתכנן להמשיך לבקר אותם עד כמה שיתאפשר לי. גם אם זה באמצע היום, אני מפתיע אותם. כמה שמתאפשר בהתאם למצב".

מה השאיפה שלך קדימה?

"אני רוצה להמשיך להיות בגן, להמשיך לקדם את הילדים ולאן שהחיים יובילו אותי. מהרגע שהמלחמה פרצה, למדתי שאסור לחשוב על המחר, אלא ליהנות מהרגע ולחיות את החיים. אנחנו מתכננים הרבה דברים ויש את בורא עולם למעלה שמתכנן לנו הכל".