הנאום שייזכר לדורות ! נאומה של אילנה דיין במכון ויצמן, השבוע.

לקוראינו:

נטלתי לעצמי את החרות להביא כאן במלואו נאום שריגש אותי. נאום שהלוואי וייזכר לדורות, כי הוא ראוי לכך.

נאומה של העיתונאית ד"ר אילנה דיין, בטקס הענקת תואר ד"ר לשם כבוד במכון ויצמן, שהיא בין מקבליו.

אבי בן דוד - העורך

לא ידענו שאפשר ככה לכאוב. לא ידענו שאפשר ככה, להיחטף, להיאנס, לא  ידענו שאפשר ככה להפקיר, לא ידענו שאפשר ככה למות.  

מה שקרה לנו בשבת ההיא חרג כל כך מגבולות הדימיון, שכבר שנה וחודש  אנחנו מחפשים את המילים. המילים שאומר כאן הן דעתי, שאינה מחייבת את  עמיתיי, אבל שמחתי שניתנה לי הזכות לדבר הערב בשמם של מקבלי התואר  לשם כבוד – לא בגלל שיש לי את המילים המדויקות , אבל את השאלות אולי  אצליח לנסח. השאלות שדחוף שנשאל.  את כולן. עכשיו.  

זה, בעצם, מה שבאתי לומר; 

מתוך אהבת המקצוע שבחרתי והיה לי לשליחות, מתוך אהבת המולדת  הפשוטה, מתוך החיבור העמוק שלי לארץ הזאת ולאנשיה: את השאלות  אנחנו חייבים לשאול, גם כדי לנסות לקבל תשובות, אבל בעיקר כדי לוודא  שאנחנו לא מפסיקים לשאול.  

כי אין תקומה למקום שבו גם השאלות מתות.  

כי את מה שנשבר כאן חייבים לתקן.  

וכדי לתקן צריך לדעת.  

וכדי לדעת צריך לשאול.

1 

לכן מעשה השאלה הוא המעשה הפטריוטי בימים האלה, ולא מיותר לומר את  זה. עשה את זה אבא של הדר כהן, תצפיתנית שנפלה בנחל עוז, לפני כחודש  בטקס הזיכרון הלאומי, כש עמד על הבמה ואמר בקול סדוק: "דם הבנות שלנו זועק אלינו מן האדמה... לא נשכח ולא נתעייף, בשארית הכוחות נדאג  שהאחראים יקבלו עליהם אחריות ". – ראיתי אותו עם דמעות בעיניים, והבנתי:  

מכל חטאי האחראים לאסון, מכל כשלי המנהיגים ש שרדו את האסון – אין  הסבר לחטא הסירוב להקים ועדת חקירה ממלכתית , שפשוט תשאל ותבדוק  את הנורא באסונות שניחתו עלינו.  

כי איך אפשר להחליף שר ביטחון במהלך מלחמה, אבל להקים ועדת חקירה  ממלכתית, הכלי האחד שהחוק מסדיר והציבור מפציר שיקום כדי לשאול  שאלות ולקבל תשובות – אי אפשר, גם במלאת שנה וחודש למחדל הכי גדול  שהיה כאן?  

בדקתי: ועדת אגרנט קמה ב 21 בנובמבר ,1973 חודש וחצי אחרי שפרצה  מלחמת יוה"כ שאותה מונתה לחקור. ועדת כהאן קמה באחד בנובמבר ,1982  חודש וחצי אחרי הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה שאותם מונתה  לחקור. ועדת אור קמה ב 8 בנובמבר ,2000 חודש ושבוע אחרי שפרצו  המהומות בגליל שאותן מונתה לבדוק. ועדת שמגר קמה ב 8 בנובמבר ,1995  ארבעה ימים אחרי רצח רבין שאותו מונתה לחקור.  

נכון, ועדת בכור קמה 47 שנים אחרי רצח ארלוזורוב וועדת החקירה על  חטיפת ילדי תימן קמה כמעט 45 שנה אחרי שנחטפו ילדי תימן – אבל הועדה  האחת לא באמת גילתה מי רצח את ארלוזורוב, והשניה לא באמת פיענחה  את החידה הכואבת על הילדים שנעלמו מחיק אמהותיהם. 

2 

הסירוב להקים ועדת חקירה שתבדוק איך קרה אסון שבעה באוקטובר מקטין,  בכל יום שעובר, את הסיכוי לברר את העובדות, לחשוף את האמת, ולהחזיר  את אמון הציבור באנשים שמקבלים כאן החלטות של חיים ומוות.  

תשאלו: למה בעצם, להיטפל דווקא לזה, מכל השערוריות ומופעי האטימות  שמסביב?  

בגלל הסירוב העיקש והציני, ובגלל שהסירוב הזה לא מקרי.  

ובעיקר בגלל שהוא חותר תחת שני עמודי התווך שבלעדיהם לא תהיה כאן  חברה בריאה וחופשית:  

באנגלית קוראים לזה TRUST & TRUTH  האמת והאמון. 

האמת – היא תוצאה של בירור עובדות , והסכמה שאלה אכן העובדות;  

והאמון – באלה שמתווכים לנו את העובדות : לפעמים זה המדען, לפעמים  השוטר והחוקר, לפעמים העיתונאי; אנחנו אמורים לסמוך על המתווכים כדי  לקבל מידע, ואמורים לסמוך על מקבלי ההחלטות שישתמשו במידע הזה עבור  הטוב ה משותף.  

אי אפשר לדעת בלי לסמוך, ואי אפשר לסמוך בלי לדעת. 

 - Truth & Trust את שני המנופים האלה יודע להפעיל כמעט כל מי שיושב כאן, במכון וייצמן;  המקום שבמעבדותיו פיתחה פרופ' רות ארנון יחד עם פרופ' סלע את  הקופקסון ששינה את עולמם של חולי טרשת נפוצה; המקום שבו פיצחה פרופ'  עדה יונת את חידת הריבוזום והיתה לכלת פרס נובל בכימיה ; המקום שבו  ביצע פרופ' ליאו זקס בפעם הראשונה את בדיקת מי השפיר לזיהוי פגמים  גנטיים לפני הלידה – 

כאן יודעים שאי אפשר לעשות מחקר מדעי בלי להאמין בקיומן של עובדות  שמייצרות אמת שכולנו יכולים להאמין בה, ולסמוך על סוכניה.  

נכון, לא תמיד העובדות נבראות בתנאי מעבדה, ולפעמים המציאות היא  בעיניי המתבונן, אבל בשנים של עבודה ככתבת למדתי שעל אפם וחמתם של  הפוסט -מודרניסטים, בסוף יש עובדות: השעה עכשיו היא שש בערב, ואנחנו  ברחובות; והשעה היתה 6:29 כשאלפי מחבלים שטפו את העוטף, 6:39  כשפשטו על ניר עוז, 6:56 כשהגיעו לבארי; 09:00 כשהגיע לקיבוץ כוח  ראשון של לוחמים שנפגע ומתפנה; 13:30 כש כוח מאורגן של צה"ל מתחיל  להילחם בקיבוץ. 102 איש נרצחו בבארי, ו 30 נחטפו. אלה עובדות. רזות  וקשות.  

אז אל תתנו לרעשי "אין אמת מוחלטת" לבלבל אתכם. וחשוב מזה: כשהאמת  מושמדת והאמון מתרסק – זה לא קורה במקרה.  

אי אפשר להבין מה קרה לנו ב 7 באוקטובר בלי להבין איך האמת והאמון  נופצו כאן – גם בחדשים שקדמו לשבת ההיא, וגם אחריה. 

שום ועדת חקירה שתנסה לברר מה קרה בשבת ההיא עצמה, ומה היה בלילה  שלפני ב,8200- ולמה לא היה חייל אחד בניר עוז כשהמחבלים רצחו וחטפו  שם רבע מהקיבוץ, ואיך עד אופקים הגיעו – שום ועדת חקירה כזאת לאירועי  7 באוקטובר לא תועיל, אם לא נבין מה קרה כאן עד 6 באוקטובר, ומה עדיין  קורה. 

החברה הישראלית הגיעה ל 7 באוקטובר כשהיא שסועה ומפולגת; ליתר  דיוק: מישהו עבד בלפלג אותנו – גם באמצעות אותה "רפורמה משפטית",  שמיליוני ישראלים ראו בה מתקפה על הדמוקרטיה שלנו; שיעדיה סומנו אחד-  אחד: ביהמ"ש העליון, והיועצת המשפטית לממשלה, והשירות הציבורי  והתקשורת החופשית – שומרי הסף כולם סומנו,  

ואיתם – גם עמודי התווך של האמת והאמון.  

זה הולך ביחד: 

ריסוק האמון בשומרי הסף -  וריסוק האמת – בעזרת כלי אדיר וקטלני שנמצא במרחק נגיעה במסך הנייד  של כ"א מאיתנו - הרשתות החברתיות; המקום שבו האמת הלכה לאיבוד  והעובדות הפסידו לטראפיק. בעצם – העובדות בוטלו.  

כשמישהו מעלה תמונה של פוגרום בנתב"ג יום אחרי שהמחאה הגיעה לשם -  – לא קשה להוכיח שאותה תמונה צולמה בבריסל, לפני עשרים שנה;  כשמישהי מתיזה השמצות פרועות על לוחם שב"כ שגם נשוי לדמות בולטת –  לא קשה להוכיח שהוא לא באמת שוחח עם סינואר ימים לפני הטבח. האמת  היא שהוא לחם בגבורה, גם בעזה, בשנה האחרונה. 

לא קשה להוכיח – אבל איש לא מתעניין בהוכחה. האמת , כידוע, לא מספיקה  לנעול את נעליה, בזמן שהשקר כבר עשה שישה סיבובים סביב העולם.  

ולא רק השקר. גם הזדון. ככה עובדת הצנרת ברשת: כל מה שקיצוני הופך  ויראלי וכל מה שרווי שנאה תופס כמו אש בשדה שקרים. כי השקר הוא הוירוס  והרשת היא הנשאית שלו. כמעט כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו לכוד בתוך  תיבת תהודה שמהדהדת לו את מה שהאלגוריתם זיהה שירצה לשמוע.  ת בדקו כמה אנשים מאמינים שאהוד ברק מקווה שמאות גופות יצופו בירקון  כדי שיקראו לו לשוב – למרות שאמר ההיפך; כמה אנשים בטוחים שאהרון  ברק הוא הדמון שבגללו בג"צ איפשר את 7 באוקטובר, למרות שהאיש החכם  הזה כבר 18 שנה לא שם; כמה אנשים משוכנעים שהשופט עמית וחבריו  איפשרו התקרבות עזתים לגדר, יזמו את אוסלו, דחפו להתנתקות – המיטו  אסון על מדינת ישראל. 

כן, תיבות התהודה האלה מוליכות אמת למחצה, הודפות רעשים שמקימים  ספק בריא, אבל הן עושות עוד משהו: היריב הופך לפלקט חד ממדי, בעצם  ללוח מטרה לנעוץ בו חיצים מורעלים. הוא "האחר" – חסר פנים ונטול מימד  אנושי. הנה תראו:  

האיש שניצח לפני שבוע בבחירות באמריקה, הפסיד כידוע לפני ארבע שנים,  ונחשפו גם עובדות מחרידות על חלקו ב הצתת המהומות בקפיטול. את 73  מיליון האמריקנים שבחרו בו עכשיו זה לא עניין, ואלה שהסתערו בשמו אז על הקפיטול היו בטוחים שטראמפ באמת ניצח, וביידן באמת גנב את הבחירות.  זה מה שסיפרו בפיד שלהם. 

האנשים שעמדו לאשר את התוצאות - סנאטורים, שוטרים – על כולם הסתער  ההמון, שטוף שקרים ועיוור משנאה, בגלל שהעובדות הושמדו, האמון רוסק,  והאנשים שם על הגבעה הפסיקו להיות אנשים. הם "האויב מבפנים".  

אין יותר “people the we“, אין "לפיכך התכנסנו אנו" סביב אמיתות מוסכמות  ויעדים משותפים; יש "אויב מבית ".  לפעמים קוראים לו הדיפ סטייט, לפעמים אלה אנרכיסטים, קפלניסטים,  שצריך לתפור סביבם עלילת סרבנות ופגיעה באומה.  

הדינמיקה הזאת, אל תטעו, היא דו- סיטרית: מה שעובד מימין לשמאל, קורה לפעמים גם משמאל לימין. גם הצד ה"ליברלי" יודע לסמן, ולהתנשא ולמחוק  ולשנוא; וכמה מהר מזכה אותך התנגדות לגיטימית לעיסקה, או תמיכה במיצוי  הישגי המלחמה - בכרטיס חבר ב"כת אוכלי המוות", ואיך כל אדם מאמין  הופך למשיחי, כל תפילה בכיכר היא איום, וכל ניסיון הכלה הוא פשע.  

לא, אני לא מנסה לארגן כאן איזון לא-קדוש, או סימטריה מזוייפת. אני מנסה  לפרום את פקעת השקרים והשנאות שסוגרת עלינו -  זאת שלרגע היה נדמה שהיא נפרמת מעצמה – כשהמלחמה פרצה, והקטטה הוקפאה לרגל המצב. 

ראיתי את זה במו עיני, בעזה, בתחילת נובמבר, כשפגשתי לוחמי שיריון של  חטיבה.401 על אחת הדיונות שם ישבו מילואימניקים של גדוד .52  אין דרך  להסביר מה קורה שם לעובד הסוציאלי מעלי, מנהל המפעל מפתח תקווה,  המתנחל מברוכין, הסטודנט משנקר, הארגנטינאי מניר צבי והקצינה מיהלו"ם  שגדלה במשפחה של יהודים משיחיים. אני זוכרת שהבטתי בהם ולרגעים היו  לי דמעות בעיניים. יום אחרי שהייתי איתם, נהרג יעקב עוזרי בקרב, שיריונר  בן 28 , הסטודנט לאמנות משנקר. ארבעה חדשים אחר כך ילדה בת זוגו הגר,  סטודנטית למדעי המוח באוניברסיטת ת"א, את בתם אלה. לפני כמה שבועות,  דמבו הרס"פ של יעקב שלח לי הודעה: החבר'ה מהפלוגה הקימו עמותה  שתדאג לילדיהם ומשפחתם של שלושת חבריהם שנפלו – של יעקב שהיה  צייר מוכשר ומקעקע מופלא, של אוריה שגר בטלמון שבחבל בנימין והשאיר  ששה ילדים, ושל יהונתן ברנד שאהב סנפלינג ולמד פיזיותרפיה. 

יכול להיות שרוב הלוחמים בפלוגה לא הסכימו ביניהם על שום דבר כמעט ב 6  באוקטובר .2023 סביר שכשחזרו הביתה, גם חזרו לא להסכים. אז מה עושים  כשהתותחים משתתקים, והשנאות מתעוררות?  

הנה הצעה לנוסחה אפשרית , שלא תזכה כנראה להוכחה מתמטית בשום  פקולטה אצלכם, אבל היא עשויה לעבוד:  

הכל בר-ויכוח זולת מה שישבית את האפשרות לויכוח. מותר, לגיטימי, אפילו  רצוי לצעוק את עצמך לדעת בעד או נגד עיסקה, כיבוש, סיפוח, גם הפסקת  המלחמה, גם התיישבות בגוש קטיף, גם שתי מדינות לשני עמים. 

השיח החופשי, השוצף, זה שגם צורך מידע וגם מייצר אותו, זה שמנפק אמת  ומאפשר אמון, זה שאנחנו – העיתונאים – אמורים לתדלק בעובדות,  בביקורת, ובסימני שאלה – הויכוח הזה הוא סם החיים של חברה דמוקרטית.  

הוא גם עולה מחירים, זה נכון: לא כיף לשמוע שאלות קשות כשכולם כל כך  רוצים ש"ביחד ננצח". לכן, כשהגיעו לידינו המיילים שכתבה אותה נגדת ב  8200 שהזהירה מפני מתקפת חמאס – שאלנו את עצמנו מתי ואיך נכון  לפרסם אותם, אבל ענינו לעצמנו – שחייבים לפרסם. כי העיוורון אולי מנחם,  אבל הוא מסוכן מאוד. לכן, כמעט תמיד, כמעט הכל מותר.  

הכל - זולת הפגיעה במנגנונים שיבטיחו את השיח עצמו;  בשומרי הסף שתפקידם לשמור על חירויות היסוד שלנו, כולל החירות לשאול.  

בלי שומרי הסף – גם בג"צ, גם היועצת המשפטית , גם התקשורת, גם שר  ביטחון שאיננו יס -מן – לא יהיה מי שיבלום עריצות של מנהיג חזק, או שלטון  תאב כוח. ובלי זה – נישאר עם דמוקרטיה חלולה, אנורקטית בעצם, שיש בה  (אולי) בחירות אבל אין בה חירות, ומהות, ואמת ואמון.  

לכן החלק הזה בויכוח הישראלי הוא לא סימטרי, בעיניי.  

יש נכון ולא נכון, ויש מה שמסוכן והרסני.  

לכן כל הדגלים שהונפו כאן עד 6 באוקטובר, קריטיים גם אחרי 8 באוקטובר –  ואולי ביתר שאת. כי הם אלה שאמורים להבטיח כאן לא קיום פיסי בלבד,  אלא קיום שיש בו חיים לא הרמטיים, חיים של עם חפשי בארצו.

הסופר אתגר קרת סיפר פעם על אמא שלו שהיתה ניצולת שואה. היא איבדה  את כל משפחתה במחנות, ובגיל 8 נשארה לבד בעולם. כשאתגר היה בן חמש  בערך היא לקחה אותו לארוחת צהריים בקפה תל אביבי. הוא היה נרגן, והיא  אמרה לו: "תראה אתגר, יש סביבנו המון אנשים שמחזיקים מזלגות וסכינים  ביד, ואף אחד מהם לא מתכוון להרוג אותנו. בוא נסכם שזה יום טוב".  

במובן מסוים זאת ההגדרה הכי מדויקת של הציונות: היא הצילה אותנו מן  הגויים שרדפו ורצחו אותנו. עמוס עוז הסביר את זה בפשטות: הציונות נועדה  להביא אותנו למקום שבו אנחנו מפסיקים למות ומתחילים לחיות. והיא  הצליחה בזה. ישראל ניצחה כבר שבע מלחמות ; היא תנצח, בסוף, גם  במלחמה הזאת.  

החלום הציוני הוגשם, במובן הבסיסי שלו. אלא שלכל חלום קורה משהו  כשהוא מתגשם: הוא מפסיק להיות מושלם, כמו שהיה בחלום. כל מי שאי-  פעם התחתן יודע את זה.  

הציונות יכלה להציל אותנו מהפוגרומים, ולהבטיח שנפסיק למות. היא לא  יכולה להבטיח שנתחיל לחיות. חיים מלאים, ושפויים, ודמוקרטיים. זאת  הקומה שניה שאמורה להיבנות על קומת המסד של החלום הציוני. זאת,  בעיניי, משימת הדור שלנו, ושל הילדים שלנו. 

ומעומק לבי, מתוך אותה אהבה גדולה למקום הזה, אני יודעת שאסור לנו  לוותר על הקומה הזאת. והיא פחות מובנת מאליה מקומת המסד. כי הקומה  השניה הזאת מחייבת אותנו לשאול את השאלות הקשות . לשאול לאן בדיוק  הולכת המלחמה הזאת, ואיך טורפדה עיסקת חטופים, והאם יכול להיות  שמישהו, בשירות רה"מ, גנב והדליף מסמכים מסווגים כדי להוריד ממנו לחץ  להחזיר חטופים? וכן, גם על ממדי הטרגדיה בעזה צריך לשאול, ועל עזתים  חפים מפשע שמתים במלחמה הזאת. חמאס המיט עליהם את האסון הזה,  אבל גם אנחנו נצטרך לחיות עם תוצאותיו, ובעיקר עם דיוקן פנינו במראה ועם  סולם הערכים שלנו נצטרך לחיות . אלה שמונחים באותה קומה שניה ולא  בנאלית.  

לי ברור שיש לעיתונאי תפקיד בתחזוקה של הקומה השנייה הזאת. פשוט  בגלל שזה מה שאנחנו עושים: שואלים שאלות, כל הזמן.  

והתפקיד הזה היה לי כל כך ברור כשישבתי השנה מול שני בכירים בצוות  המו"מ; שניהם לקחו סיכון כשהסכימו להיפגש, שניהם בערו מתיסכול  כשסיפרו על חטופים שזמנם כבר אזל, ועל הרגע שבו הבינו שמישהו אצלנו לא  באמת רוצה עיסקה. ומותר, כמובן, להתנגד לעיסקה "בכל מחיר". אסור  להאמין למי שאומר "נעשה הכל", ועושה אחרת. 

לכן התפקיד היה כל כך ברור לי כששני האנשים האמיצים ה הם ישבו מולי,  כמו שהוא היה ברור כששמעתי בפעם הראשונה את שיחות הטלפון בין ד"ר  תמר שלזינגר לבין מיכאל ועמליה הקטנים, שהתחבאו בתוך הארון בממ"ד  בכפר עזה, הוריהם נרצחו, אחותם אביגיל נחטפה, ותמר איתם בטלפון כמעט  12 שעות ; עובדת סוציאלית שמתנדבת באיחוד הצלה, מבטיחה למיכאל  ועמליה שהיא לא עוזבת אותם עד שהחיילים יגיעו. וכל כך הרבה זמן חלף עד  שהגיעו. 

כששידרנו את הקלטות השיחות האלה, שוב הבנתי משהו על התפקיד שלנו:  להדליק פנס על רגעים של חסד אבל גם לחשוף את פרטי הסיוט;  

הבנתי את זה שוב, כשישבתי מול שני גורן שנחטפה מניר עוז והיא סיפרה איך  שמרה בשבי על איתן יהלומי בן ה ,12 ואיך הוא היה מוודא שהיא באמת  שבעה לפני שהסכים לקחת אוכל ששמרה עבורו; באותה כתבה חשפנו גם איך  מסק"ר בודד שהופיע מעל שמי ניר עוז, הרג חלק מהמחבלים שחטפו את שני  וחבריה, אבל פגע גם בחברת קיבוץ שנהרגה מהירי הזה. כן, גם חיל האוויר – זה שחיסל את נסראללה ומדייק על המטר בפאתי טהרן - גם חיל האוויר צריך  לענות על שאלות קשות , למשל, איפה בדיוק הוא היה באותה שבת בבוקר.  

והשאלות האלה, חברים, הן לא רק השאלות עצמן; הן עצם הרעיון של הטלת  הספק, לפעמים החשד; הן קריאת התיגר, הן מצב הצבירה הדמוקרטי:  

אנחנו צריכים לשאול כדי לדעת, לדעת כדי להבין, ולהבין כדי לבחור. 

בטח במדינה שמצב החירום בה עלול לייצר אמתלת השתקה, ותירוצי החלשה  של כל מנגנוני הבירור ושומרי הסף. 

תראו איך המשטרה נפלה, איך מהלכים אימים על היועצת, איך האקדמיה על  הכוונת – כמה ברור ומגושם המאמץ השלטוני לפגוע בשואלי השאלות,  במבקשים לחקור ולדעת.  

אין עוד מקום שמגלם, כמו מכון וייצמן, את הקומה השניה, המפוארת, של  הבניין הישראלי.  

וכל אחד ואחת מעמיתיי לקבלת התואר הערב שותפים לבניין הקומה הזאת:  רנה ואלי ורוברטו שבלעדיהם המכון לא היה שובר שיאי מצויינות עולמיים; 

מרתה שכל כך מסורה למכון, וגיל שחבר כאן לפרויקטים של מחקר רפואי, אבי  שנגע בפסגות בינ"ל במדעי המחשב, ודני שלימד אותנו איך עושים שירה  מנונסנס והבין לפני כולם ש"בעולם כל כך קשה להתבלט זה לא יפה; נתחבא  כאן ולנצח לא נצא". 

מותר לדמיין את הנצח הזה, גם אם לרגעים הכל נראה זמני ובר-חלוף. לי  היתה השנה הזדמנות מרגשת לראות שנים קדימה בזכות הבן הבכור שנולד  לבת שלנו. קוראים לו אדם והוא בן חצי שנה. סבא רבא אחד שלו נולד  בארגנטינה אחרי שהוריו ברחו מאוקראינה. סבתא רבתא שלו נולדה באורוגואי  אחרי שהוריה ברחו מהונגריה, ורוב בני משפחתם נספו בשואה. סבא אחד של  אדם נולד בתש"ח ולחם בששת הימים. הסבא האחר היה קצין שיריון בלבנון  הראשונה. גם אמא של אדם היתה קצינה בשיריון, וגם אבא שלו, שנפצע קשה  בצוק איתן. כשאדם היה בבטן, אבא שלו היה במילואים בחאן יונס. כשאדם  נולד – ישראל עדיין היתה במלחמה. המלחמה הזאת תיגמר יום אחד, ונוכל  לרשום לעצמנו שניצחנו. תמונת ניצחון כבר יש, ויהיו עוד. 

אבל בתמונת הניצחון שלי רואים את אדם, בגופייה ומכנסיים קצרים, רוכב על  אופניים בסינגל בארי, או בשדה הירוק שבין נירים לניר עוז, נתקל בגלעד או  בשלט ישן ושואל מה בדיוק קרה כאן באוקטובר ההוא. ומישהו יספר לו על  האסון, אבל גם איך קמנו ממנו, איך הפכנו את רגע השבר לרגע של חסד, איך  הבנו שאנחנו חייבים לברר מה קרה לנו, ולוודא שזה לא יקרה לנו שוב. לא  האסון מחוץ, ולא האסון מבית.  

אני מתה לפגוש את אדם בן העשרים וקצת. גם בגלל שיהיה חתיך משגע, וגם  - מי יודע, אולי יעז לשבור מסורת ולא יעלה על טנק. אבל התחייבות אחת ראוי  שניתן לאדם ולבני דורו: שנבטיח את הקומה השניה של הבית הזה, זאת שבה  יוכל לחיות בעד ארצו, לא רק למות בעדה. זה נשמע רחוק, אני יודעת; אבל מי  ששמע את תמר בטלפון עם מיכאל ועמליה, מי ששמע איך שני שמרה על איתן  בשבי, מי שראה את כל מי שהתעלה כאן השנה לגודל הרגע , עם מדים  ובלעדיהם – יודע שיש מקום לאופטימיות. 

חיים גורי כתב על זה בשיר על המולדת העשנה: 

אני לא חותמת על זה שאדם יגדל במקום משעמם, אבל הלוואי שיגדל לתוך  מדינה ושפויה ומכילה, ויהודית ודמוקרטית יותר. יכול להיות שיצטרך להילחם  עליה, למרות הכל. ובלבד שלרגע אחד לא יפסיק לשאול.  

תודה רבה לכם, למכון וייצמן ולקהילה הנפלאה הזאת, תודה לכולכם. 

רועי מוספי מנס ציונה יקבל הערב ציון לשבח מהרמטכ"ל !

הפתעה לא נעימה להורים בטירת שלום: ביה"ס שדות ייסגר בשנה"ל הבאה.