משפחת החטופים כבר חצי שנה מתהלכים באותה תחפושת

אנחנו, משפחות החטופים, כבר חצי שנה מתהלכים באותה תחפושת. אני מסתובבת ברחבי הארץ וזלמן איתי - מודפס על חולצה, קרוב ללב. ללבוש את החולצה הזו זו הצהרה, זה כאב, זה געגוע, זו הזדהות, ובמקרה הפרטי שלנו – זו גם הנצחה.

אני גם גאה וגם מתביישת ללבוש את החולצה הזו, לצאת איתה אל העולם, לעמוד מאחורי מה שהיא מסמלת, להזיע בה, לכבס אותה. קראתי בויקיפדיה ש"תחפושת היא בגד המציג את הלובש בזהות שונה מזהותו האמיתית".

אנחנו שבויים כבר חודשים באותה תחפושת נוראה שלא ניתן להשיל אותה בתום המסיבה.

תארו לכם את האימה שתחושו כשפתאום תגלו שלא ניתן לקלף מעצמכם בסוף הנשף את הדמות שאליה נכנסתם לשעה קלה. אני מסתובבת עם החולצה הזו בכל כך הרבה מקומות ציבוריים - ואף אחד לא ניגש, שואל, או מתעניין.

יש כאלה שמסתכלים, אחרים משפילים מבט, והכי נורא זה להבין שכנראה הרוב פשוט התרגלו לראות את ה"אנשים האלה" מתהלכים ביניהם עם ה"תחפושת" הזאת. אז אם ראיתם מישהו ברחוב, באוטובוס, בסופר, בכניסה לגן הילדים, בתחנת הרכבת או בתור לרופא עם חולצה כזו – חולצת חטופים עם תמונה ושם – אל תתעלמו. אל תעברו לידו כאילו הוא אוויר. תיגשו, תשאלו, תתעניינו.

אפשר גם רק להשאיר מילה שתכנס ללב – למשל "גם אני לא שוכח"; "אני עושה כל מה שמתאפשר לי בשביל החטופים"; "אני מצטערת"; "אני מרגישה את הכאב שלך"... ככה אולי לא נרגיש כל כך לבד.

אני מבקשת – אל תתרגלו. אל תתנו יד לשגרה שמסתננת דרך הסדקים. בשבילכם פורים זו שמחה. בשבילנו חגיגות פורים בראש חוצות זה אצבע בעין, שגם ככה דומעת כבר חצי שנה. מעגלי הפגיעה כל כך רחבים, שאני מצטערת, אבל השנה אף אחד לא יכול להרשות לעצמו לחגוג שום חג. נוכל להתחיל להשתקם, לחגוג חגים ולחשוב על העתיד רק כשכולם יחזרו הביתה לכאן.

*** כתבה אורה גזית, כלתו של אריה זלמנוביץ' מניר עוז, שנרצח על ידי חמאס ועדיין חטוף בעזה.