ציטוט ממחזה של אלתרמן: שליט חסר מעצורים, מושחת וחלש, ואשתו המסוכנת והייצרית, המנהלת שליט זה עד לסירוסו ולהכרעתו.

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('7e8c0b0a-8012-4a94-835f-dc467cb0e91a','/dyncontent/2024/7/7/6ac38f55-9efa-40d8-b71c-62a1f92cf06c.jpg',17973,'מנויים 300100 ',525,78,true,45931,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('7e8c0b0a-8012-4a94-835f-dc467cb0e91a','/dyncontent/2024/7/7/e7eacaab-a7f7-4fcb-be7d-e7ed0a443717.gif',18130,'מגזין חופש גדול שלנו 300100',525,78,true,45931,'Image','');},15]]);})

שליט חסר מעצורים, מושחת וחלש, ואשתו המסוכנת והייצרית, שיחד עם בעלי בריתה המטורללים והקנאים, מנהלת שליט זה עד לסירוסו ולהכרעתו.
נשמע מוכר? ראו בהמשך את הסיפור המדהים על המחזה הנבואי "אור" שכתב נתן אלתרמן ז"ל בימיו האחרונים:
המקור: עיתון "הארץ" - טור דעה של לאה ענבל -דור

ארץ נהדרת צילום מסך
ציטוט ממחזה של אלתרמן: שליט חסר מעצורים, מושחת וחלש, ואשתו המסוכנת והייצרית, המנהלת שליט זה עד לסירוסו ולהכרעתו.
התראה: הטור האישי הזה, כשמו כן הוא. טור אישי מוטה וסובייקטיבי לחלוטין המבטא את דעתי החד צדדית לחלוטין. למי שזה מפריע לו - מומלץ פשוט לא לקרוא. 
כה מדהים, אבל כבר לפני יותר מ–50 שנה הקדים ותיאר נתן אלתרמן, שהיום חל יום הולדתו, את הטרלול והקטסטרופה שאנו חווים כעת באמצעות מחזה סימבולי בשם "ימי אוּר האחרונים". זהו מחזה לא גמור, שאלתרמן כתב כנראה על ערש דווי, ושהתגלה בעיזבונו לפני עשר שנים. המחזה נגול על שליט חסר מעצורים, מושחת וחלש, ואשתו המסוכנת והייצרית, שיחד עם בעלי בריתה המטורללים והקנאים, מנהלת שליט זה עד לסירוסו ולהכרעתו.
בתוך כך, כל הגורמים האלה יחדיו מביאים, בזמן קצר, לשקיעתה של המדינה ולהחרבתה. אלתרמן מיטיב לרדת לעומקי השנאה, ההיסטריה, הקנאות, השיגעון והעיוורון, הפועלים בשורש נשמתם של בני הזוג השליטים — מלך וכוהנת — שזורעים טירוף בעם שלם, עתיק, תמים ולמוד סבל. וכל זה קורה רק מפני שגיהנום פרטי, ניוון פנימי, רקב, חולי, מקננים במשפחתם, בתוך מערכת היחסים ביניהם ובבנם העתיד לרשת אותם.
יחסי "האמון והאהבה" שהשניים מפגינים בציבור הם רק מראית עין, קובע אלתרמן, ומעבריהם מצויה אמת אפלה: במשכנם המשותף, לפי המחזה, מבעבעים מאבקי כוח פנימיים, עזים, ערומים ומרירים, והללו הם כמבוע לאסון גדול בלתי נמנע, שיילך ויתפשט כרוח בלהה, וירעיד כמלאך חבלה מדינה שלמה. הנה, קובע אלתרמן, מתרגשת על הכל קטסטרופה מחרידה הנובעת ממשפחה אחת לבדה, וכל זאת משום שמשפחה זו לכודה באופל רדוף שדים, עוויתות ודיבוקים, התוססים בה במעמקים. עלילת המחזה הנבואי הזה מתרחשת בימי שלטון הדמדומים של המשפחה המלכותית, זמן מה לפני שנופלת ממלכתם המשוסעת בידי אויב חיצוני, שיחריב את מפעלו של העם וימחה את החזון של המדינה.

לכוהנת במחזה חשבונות רבים ותאוות לא־נשלטות החגים בתהומות הנפש הלא־נודעת שלה ובפסיכולוגיה המסובכת שלה. בכוחם של אלה היא משפיעה על המלך החלש ומגייסת לצדה אנשים כדי שישלטו באמצעותה עליו ועל המדינה. היא מעוצבת במחזה כאשה בשר ודם, אלא שדמותה נלקחה מדמות האלה השומרית אינאנה מהמיתולוגיה העתיקה, שמיוחסים לה אנוכיות, תוקפנות, זעם משתולל, חשדנות עיוורת ותיאבון עצום להנאות ולכוח. השפעתה וסמכויותיה באמצעות בעלי בריתה הולכים וגדלים כנגד המלך, עד לקריסתו של זה ולשיבוש דעתו.
הקורבן של כל אלה הוא העם הבונה בזיעת אפיים "מגדל" כסמל ללאומיותו ולאחדותו. אלא שאת האבנים והלוחות המלך המושחת הוא שמוכר לאנשים, שכן, הוא לא מייחס למגדל שום תכלית סמלית ומעשית; הוא בשבילו רק אמצעי להשקטת תהיות על שלטונו העריץ המתמשך: "דרושה עבודה אחת שתאחד את העם וזה פועל", אומר המלך במונולוג נמרץ וזחוח, "מבנה זה של כוח ותפארת הרוטט כמו חי, הלוא הוא כבר חלק ממני ואני חלק ממנו". בהמשך העלילה, מפעל חיים זה יילך ויקרוס, בין השאר גם בגין מזימות ערמומיות של חברי האסיפה הכללית, המשורטטים במחזה כקצרי ראות, קנאים ומושחתים; כאלה הזורעים פירוד בעם והגורמים לשיבוש התקשורת וההבנה בין האנשים. וכך, במקום לשמש מוקד לאיחוד, תחיש בניית ה"מגדל" את התפוררות העם.
בתוך האווירה הזאת המושחתת, הנכלולית העוטה את הכל, והמתוארת כביצה נבובה, כיין רקב, כסביבה ארעית, נקלית ושפלה, אשתו הכוהנת "מחניפה למלך, מאיימת עליו, משחדת אותו ולבסוף מצליחה להוציא מפיו הבטחה כמעט מפורשת שהוא יעשה כרצונה"צילום: שריה דיאמנט
דמות משמעותית במחזה היא הרופא. הרופא מגויס ל"כוחותיה" של הכוהנת כדי "לטפל" במלך, אלא שהוא משתלט בעורמתו על העניינים. זהו "איש מדע ידען שניחן ביבושת ובנטייה לפרטנות, הנגלה לבסוף במוגבלותו, בקשיות עורפו הקנאית, כבול בדעות קדומות מסורתיות ובהנחות יסוד מוטעות, המובילות לדיאגנוזות ועצות נטולות שחר", כותב אלתרמן. הרופא מגלם קומפלקס הדומה לאין שיעור למציאות: הוא "בודק" את המלך ומוצא אותו חולה — כלומר בריא, ומרפא אותו, כלומר — מחלה אותו. ולבסוף בכל זאת "דואג" שהמלך יירד שאולה הלכה למעשה ויישאר שם. "זוהי פרשת דרכים של ההיסטוריה ובעיצוב קורות העם המסכן הזה אפשר לומר, כי מעולם לא היתה האנושות חייבת תודה כה מעטה לאנשים רבים כל כך", כותב כבנבואה זועפת המחזאי.
בתוך האווירה הזאת המושחתת, הנכלולית העוטה את הכל, והמתוארת כביצה נבובה, כיין רקב, כסביבה ארעית, נקלית ושפלה, אשתו הכוהנת "מחניפה למלך, מאיימת עליו, משחדת אותו ולבסוף מצליחה להוציא מפיו הבטחה כמעט מפורשת שהוא יעשה כרצונה": "אני חושב שזה יהיה בסדר.../ אין לי ברירה", המלך נאנק, ומבוהל הוא ממלמל תחת שפמו דברים על פגיעתה הרעה, מונה את האסונות שהיו מנת חלקם של מאהביה הקודמים שהתייחדו אתה בדלת אמותיה, ולבסוף קורא בבעתה: "הלוא כולם, הענקים והגוצים/יצאו מזרועותיה שבורים ורצוצים". לבסוף הוא נכנע ומתמסר למשכב מיני עמה והיא הרה לו. "כשפרי בטני יגדל הוא יירש את ארץ נהריים... אתה תהיה גדול, בני, לך העולם, ולך הנקמה באויבי!" קוראת בקול הכוהנת.
עם קינה על המצב הכאוטי של המדינה האומללה, הנלחש מפי מקהלה, נחתם המחזה הלא גמור של אלתרמן, כך: "יש אומרים שהמצב הוא רע ויש אומרים שהמצב הוא טוב, אך למעשה אין מצב/ מה פירוש אין מצב?/ המצב שהיה הולך ונהרס, המצב שיהיה עוד לא בא. הפירוש הוא אם כן, שהמצב, רבותי, איננו".
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה