פרשת "בשלח" – איזהו העשיר? השר שיר! | ניר אביעד

$(function(){})

בשבת הקרובה, המכונה גם "שבת שירה", על שום שירת הים ששרו בני ישראל מיד לאחר קריעת ים סוף, יש לנו הזדמנות נפלאה לעצור ולבחון את מידת הכרת הטוב הקיימת בחיינו. הגמרא מלמדת אותנו שבאותו מעמד נשגב, מיד לאחר ההצלה הפלאית מחיילי פרעה, עמדו כל העם יחדיו ובאופן ספונטני יצאה מתוכם שירת תודה והלל מופלאה מעומק לב.

פרטי

פרשת "בשלח" – איזהו העשיר? השר שיר! | ניר אביעד

התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מעבירים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעותו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין להתחיל לראות את שישנו.

רובינו, כאמור, פעמים רבות סובלים מכפיות טובה, שהיא ממש ההיפך הגמור של כל מה שמלמדת אותנו היהדות, וטרודים ממה שאנו מדמיינים שעדיין אין לנו. אין לנו בית מספיק גדול, אין לנו אוטו מספיק חדש, אין לנו אישה מספיק יפה/ נחמדה או גבר מספיק נאה/ כריזמטי/ מצחיק/ עשיר, אין לנו רעמת שיער כמו פעם, אין לנו ואין לנו ואין לנו...


למרבה האבסורד, כשאנחנו סוף סוף משיגים את מה שחפץ ליבנו, בדר"כ תחושת הסיפוק שאנו חווים קצרה ביותר ומיד מתחיל הקול הפנימי לכרסם ולספר לנו על כל הדברים שעדיין לא השגנו.

רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים. הכרת הטוב פרושה לעצור ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי! עכשיו!". גם אם אני חי בבית עם 3 חדרים בלבד – לפחות יש לי בית, גם אם האוטו מעט ישן – לפחות הוא נוסע, גם אם יש פה ושם חיכוכים בזוגיות – לפחות אנחנו ביחד, גם אם הגנים המשפחתיים עושים את שלהם, הקרחת מבצבצת ו"מלחמת המפרץ" היא מלחמה יומיומית – לפחות אני בריא. גם, ואולי אפילו בזכות כל אלה – אני כעת מאושר. זאת הכרת טובה אמיתית לבורא ולעולם! לא מדובר בפשרה ובבינוניות, אלא בהכרה במציאות והשלמה מבורכת עימה. החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות וחלומות בהקיץ על העתיד או בקדרות ותחושת פספוס על העבר.


תורות המזרח מדברות גם כן על קבלה של המציאות והשלמה עימה, אולם להבדיל מתורות אלה המורות על "זרימה" ו"ביטול הרצון", היהדות בהחלט כן מציעה לאחוז בחבל בשני קצותיו – לקבל את מה שישנו בד בבד עם שאיפה מתמדת לשיפור והתקדמות ברוחניות ובגשמיות. גם לשמוח בקיים וגם לפעול לשפר אותו. זה החידוש שלנו לעולם.

יהודי מאמין פותח בבוקר את עיניו ועוד בשוכבו במיטה מיד מודה. המילים הראשונות, שנאמרות בבוקר, הן "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך". כן, גם על לקום בבוקר ולפתוח עיניים ליום חדש צריך לומר תודה. יש מישהו שיכול לחתום על כך שמחר בוודאות הוא יקום? עיצה טובה היא רגע לפני אמירת המשפט הזה, וכדי שהוא לא יאמר במין אוטומט יבש וחסר משמעות, להזכיר לעצמינו את כל הדברים הטובים שיש לנו בחיים ורק לאחר מספר רגעים לברך עם כוונה.

באומרנו ש"הכל לטובה" אנחנו בעצם מאמינים שכל התמונה בכללותה מטרתה עשיית טוב ומגמתה חיובית. אמירה זו לא סותרת את העובדה שבתוך המגמה הכללית יש גם פרטים שכל אחד מהם בפני עצמו יכול להיות שלילי ולהרגיש כרע גמור. רק אם היו לנו עיניים אלוקיות היינו יכולים לראות שלמרות שהפרט עצמו שלילי הוא שייך לכלל שהוא טוב. אדם מאמין אומר לעצמו שאולי הוא לא מבין כעת איך מה שקורה זה אכן לטובה, אולם אין זה אומר שזה לא כך. לא מדובר בעצימת עיניים או בהתכחשות למציאות, אלא בהכרה שיש בעולם כוחות שאנחנו לא בהכרח מבינים אותם.

בנוסף, חשוב לחיות בהבנה ששום דבר אינו מובן מאליו. אין דבר כזה "מגיע לי". ברגע שמקבלים דברים כמובנים מאליהם לא יודעים להעריך את הדבר עצמו ואת מי שנותן לנו אותו. שורש הבעיות בין בני זוג זה כשהם מתחילים לקבל כמובן מאליו את העשיות אחד של השני. תרופה לבעיה הזו היא פשוט להתחיל לומר "תודה".

כך לדוגמא, יש להודות לבן/בת הזוג על עצם העובדה שהוא נמצא איתי ובזכותו אני לא בודד. זה לא מובן מאליו! מי שזוכר את הטעם החמוץ של בדידות יכול להבין זאת בקלות. להודות שהוא עוזר בעבודות הבית (גם אם זה לא מושלם בעיניי), על שהוא מקשיב לי כשאני זקוק, שהוא מוריד את הזבל בבוקר או תופר את הכפתור שנפרם בחולצה.


אם נשכיל להודות על הדברים הקטנים שבחיים נראה שבעצם אנחנו מקבלים המון, רבות מתחושות המירמור שלנו ייעלמו מאליהן ונקבל את מה שהחיים מזמנים לנו בקלות ובנועם גדולים יותר. במקום לחשוב על עצמינו כקורבנות וכמסכנים שלא מקבלים את מה שאנחנו רוצים – להפך את המחשבה ולראות את המתנות שאנחנו כן זוכים להן. אנשים מאושרים הם אנשים שיודעים להבחין לא רק ב"מגה-ניסים" כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, אלא גם בניסים הקטנים שנשלחים לעזרתנו ולהודות על כך לבורא.

התכונות ההפוכות להכרת הטוב והודיה הן כפיות טובה ופסימיות הבאות לידי ביטוי בקיטורים. ישנם אנשים רבים שפשוט כל הזמן מקטרים. הם מלאים בתלונות על העבודה, על הבוס, על הפקקים בבוקר למשרד, על הרכב שלא מתניע, על הקופאית בסופר שאיטית מידי לטעמם, על הקפה שהוגש להם לא מספיק חם, על ראש הממשלה ושר האוצר, על מזג האוויר שחם/קר מידי, על האישה/בעל שלא קשובים מספיק, על הילדים שלא מחונכים, וכו' וכו' וכו'. לפעמים "קוטריות" היא הדרך שלנו לתקשר עם אחרים, לפעמים זאת דרך לבטא תסכול ולפעמים זה אפילו כיף, אבל בכל מקרה תמיד היא מובילה למבט פסימי על העולם, שבסופו של דבר פוגע בנו ובאלה שחייהם נוגעים בשלנו. כל אחד יכול להעיד שההמצאות בסביבתו של "מתלונן סידרתי" אינה נעימה ואנחנו נוטים להתרחק ממנו. שינוי המידה המגונה הזו דורש מאמץ גדול, אבל זה אפשרי ועל כך נאמר "אל תספר לקב"ה כמה גדולות הצרות שלך, ספר לצרות כמה גדול הקב"ה".

המדהים בפרשה הוא שממש מיד אחרי שירת ההלל הגדולה עם ישראל נפל והחל לקטר על המים החסרים – דבר המלמד שעבודת הנפש של בחירה בשמחה ועין טובה מחייבת תשומת לב תמידית, וההצלחה של אתמול לא מבטיחה להיום ומחר דבר. התורה מספרת: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּות מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם". פשט הפסוק הוא שהמים היו מרים, אבל בעומק נראה שעם ישראל הם אלה שהיו מרים, ומשום כך גם המציאות נראתה להם מרירה. המציאות החיצונית היא תמיד בבואה של זו הפנימית שלנו, ולכן התרופה למרירות החיים היא לבחור להיות בעצמך מתוק.

שבת "השמח בחלקו" שלום, ניר אביעד

$(function(){})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה