פרשת "משפטים" - הצדק דורש עם חברתי! | ניר אביעד

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('2ca00220-4267-4d5c-8130-de39eb169982','/dyncontent/2024/7/7/6ac38f55-9efa-40d8-b71c-62a1f92cf06c.jpg',17973,'מנויים 300100 ',525,78,true,45889,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('2ca00220-4267-4d5c-8130-de39eb169982','/dyncontent/2024/9/18/1a889795-a0e4-4679-aec2-445883ae8941.jpg',18376,'אייטם כתבה חוגים עד אחרי סוכות קרית תרבות ',525,78,true,45889,'Image','');},15]]);})

מה למדנו מפרשת משפטים ? ניר אביעד בטורו מסביר על החוקים וההנחיות שביכולתם לבסס חברה מתוקנת גם במאה ה-21 על בסיס חוקי פרשת משפטים.

פרטי

פרשת "משפטים" - הצדק דורש עם חברתי! | ניר אביעד

פרשת "משפטים", כשמה כן היא, הינה פרשה העמוסה בחוקים ובמשפטים שונים העוסקים ברובם המכריע בניסיון להסדרת היחסים התקינים בין בני האדם והדרכה כיצד לבנות חברה צודקת ומתחשבת שתדע לכבד את כל הפרטים המרכיבים אותה.

בין החוקים נמצא את ההנחיות לא לקחת ריבית על הלוואה, להתחשב במי שלווינו לו כסף ולא לביישו, להשיב אבדה לבעליה, לא לנצל כלכלית את השכבות החלשות באוכלוסייה, לתת תרומות ומעשרות, לא לקחת שוחד, ועוד.

המיוחד בפרוט המדוקדק של כל החוקים המוזכרים בפרשה זו הוא המיקום בו הם מופיעים – בין תיאור מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדיברות בפרשת "יתרו" הקודמת לבין המשך התיאור על מתן התורה והקריאה "נעשה ונשמע" החותמים את פרשה זו. מיקום זה אינו מקרי והוא נרמז לנו בפסוק הראשון בפרשה: "וְאֵלֶּה, הַמִּישְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם".

חז"ל התייחסו ל-"ו" החיבור באומרם: "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני", כלומר לא רק עשרת הדיברות ניתנו לנו במעמד הר סיני, אלא כל התורה לרבות הדינים המפורטים בפרשה ניתנו לנו בהר סיני. על המילה האחרונה בפסוק הפתיחה "לפניהם" מוסיפים ואומרים חז"ל: "לפניהם ולא לפני אומות העולם", כלומר אותה מערכת חוקים כה מתחשבת, סוציאלית, רגישה ו"חברתית" ניתנה דווקא לעם היהודי.

הדבר כמובן מעורר תמיהה, שכן אם נעיין בספרי החוקים של עמים נוספים נגלה גם שם חוקים המסדירים את מערכת היחסים התקינה בין בני האדם, אולם ההבדל המשמעותי נעוץ, כאמור, באותה "ו" החיבור. בעוד אצל כל שאר אמות העולם אותם החוקים נכתבו ע"י המוסדות המחוקקים המורכבים מאנשים בשר ודם, אצלנו, מכוח "ו" החיבור בה פתחה פרשתנו, אנו מאמינים שהחוקים הסוציאליים הללו מקורם בצו אלוקי בדיוק כמו עשרת הדיברות שניתנו לפניהם.

ההבחנה בין צו שנוסח ע"י בני אנוש לבין הנחייה אלוקית הינה משמעותית ביותר, וזאת משום שהניסיון מלמד שכאשר הפרט עומד בפני מצב בו החוקים "האנושיים" מתנגשים עם האינטרס האישי שלו הוא יחפש כל דרך כדי לעקוף אותם, להתחמק מלקיימם ואף יתרץ לעצמו תירוצים כאלה ואחרים מדוע במקרה הזה נכון היה לפעול כך ומדוע המחוקק שגה.

להבדיל מחוקים אלה, ברגע שהאדם המאמין יודע שהקב"ה בכבודו ובעצמו ניסח את מערכת הדרישות והוא זה שדורש ממנו לנהוג בהגינות, בנועם הליכות וברגישות לחלשים, אזי הוא יהיה מחויב הרבה יותר לקיים הנחיות אלה, גם אם הן עומדות בסתירה עם האינטרס הצר והאנוכי שלא אחת מנחה אותו.

לפני מספר שנים שטף את מדינתנו גל של קריאה לשינוי חברתי וכלכלי שסחף רבים, וששורשו - הרצון לחיים טובים יותר - וודאי שחיובי. באופן טבעי רוב רובם של המוחים סבלו (ועדיין סובלים) ממצוקה כלכלית כזו או אחרת, ולכן באו בטענות כלפי "השיטה הכלכלית" הנהוגה ואף כלפי אישים כאלה או אחרים במרחב הפוליטי והחברתי במדינה.

השאלה ששאלתי את עצמי אז הייתה ועודנה מה היה קורה אם אותם אנשים בדיוק היו לפתע מתעשרים, האם הם עדיין היו מוחים באותו המרץ? התשובה לדעתי היא שלא. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות על "לוחמי צדק ושלום", אשר ברגע שהם הגיעו לשלטון ולשררה הם התחילו להתנהג באותה צביעות וחמדנות כמו קודמיהם לתפקיד בהם הם עצמם נלחמו.

דוגמא בולטת לכך הם ראשי הקומוניזם, אשר דיברו ללא הרף על צדק ושוויון, אבל מרגע שמושכות השלטון ניתנו בידיהם, ומהרגע שהם "ישבו על הברז" והיו "קרובים לצלחת" – לא היו מושחתים מהם. זהו טבע בני האדם. אנחנו מונעים מאינטרסים אישיים ופחות רואים את הזולת.

אין טעם לעטוף את זה במילים יפות וריקות מתוכן. ראייה לכך היא שאדם יכול לצעוק מלוא גרונו סיסמאות של אחווה, שוויון ואהבת אדם, אבל רגע לאחר מכן ינהג באגרסיביות ובחוסר סבלנות בכביש, יתחמק מלשלם מיסים, יעקוף בתור בבנק, יפנה בזלזול לנציג שרות בחברה כזו או אחרת או ידבר סרה ולשון הרע על אדם אחר.

מי שבאמת אהבת האדם בוערת בעצמותיו יעשה מאמץ עילאי להימנע מכל אלה, כאשר הדרך היחידה לצאת ממעגל האגואיזם אל דאגה אמיתית וכנה לבני אדם נוספים (שאינם הקרובים לנו ביותר) היא בהכרח לדבוק בחוקים שנתן לנו הקב"ה בתורה. רק ברגע שאנו מכפיפים את רצונותינו האישים למשהו גבוה מאתנו, כדוגמת מערכת החוקים בפרשת "משפטים", אנחנו יכולים להתגבר על היצרים הקטנים והנמוכים ולדבוק בדרך הזו גם כשהאינטרס האישי שלנו משתנה. לעניות דעתי, מהפכה חברתית ללא אלוקים פשוט איננה אפשרית. בלי שורש אין חיים, ולכן אם לא מחוברים לשורש השורשים שום דבר אמיתי לא יוכל לצמוח.

כדי להגיע אל אותה מנוחה ונחלה שכולנו כה מייחלים אליה לא צריך להמציא את הגלגל מחדש ולחפש שיטות כלכליות וחברתיות חדשות. התורה אומרת לנו בצורה ברורה ומפורשת צדק חברתי מהו. על פי התורה צדק חברתי יושג רק במקום בו קיימת צדקה חברתית. מהבחינה הזו נראה לי שאת המנטרה השחוקה של "העם דורש – צדק חברתי" יש להפך ל"הצדק דורש – עם חברתי".

בעולם המודרני הצדקה נתפסת כמשהו נצלני ומבזה, וזו הסיבה שבמאהלי המחאה באותו הקיץ ברחוב רוטשילד הונף הכרוז: "רוצים צדק, לא צדקה", אבל בעומק הדברים דווקא הצדקה היא הדרך להשיג צדק.


בטבע אין אף חיה שתיתן מהמזון שלה לחיה אחרת (שאינה בת משפחתה הקרובה). לחיות אין את התכונה שנקראת "הרגש-הזולת", כלומר אין להן יכולת להרגיש את הצער או הצרכים והמצוקות של חיות אחרות. ג'ירפה או תנין שיראו ג'ירפה ותנין אחרים במצוקה לעולם לא יחלקו משלהם על מנת לסייע להם. בזה נבדל האדם מהבהמה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם של אנשים אחרים. הוצאת היכולת הזו מהכוח אל הפועל היא זו שמגדירה את האדם כבן אנוש.

דוגמא מצוינת לרעיון זה נמצא בפרשתנו – "כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂונַאֲךָ רֹובֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ - וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹוב לוֹ, עָזֹוב תַּעֲזֹוב עִמּוֹ" (שמות כה, ה). מצווה זו דורשת מאדם שראה את החמור של השונא שלו נופל וכורע תחת העומס לעזוב הכול וללכת לעזור לאותו חמור, חרף העובדה שהוא שייך למי שמסוכסך עימו או לאויב שלו. את ההיגיון שבעזרה לחברים ולאהובים שלנו אנחנו עוד יכולים להבין, אבל לסייע לשונאים שלנו? זה נוגד כל רגש אנושי בסיסי. זוהי בדיוק גדולתה של התורה וזו הסיבה שהיא נכתבה ע"י כוח שמיימי ולא ע"י בני אדם עם מוח ורגשות של בני אדם. הקב"ה מחייב אותנו למעשה להתמודד ולהתגבר על היצרים האפלים ביותר של הנקמנות, התחרותיות והשיפוטיות עימם נולדנו עד כדי שנפעל במעשה להיטיב גם עם מי שמוגדרים כ"שונאינו".

כדי להצליח לקיים מצווה זו עלינו להבין שלאמיתו של דבר כל ישראל באים ממקור אחד ושבפנימיות הוא, אני ואתה זה בעצם אחד. מבחינת הנשמה כולנו נחצבנו מאותו המקור, ועל כן אין פירוד אמיתי ורוחני בנינו, כאשר למעשה רק הגופים הפיזיים הם שונים ויוצרים את ההפרדה בין בני האדם. כל יהודי חייב להרגיש שהוא חלק מתוך עם ישראל ושהפעולות האישיות שהוא עושה על מנת להתקרב אל הקב"ה לבדן אינן מספיקות משום שהקב"ה מחכה לכולם. אין דבר כזה לגאול את עצמי לבדי. בלי שננוע ביחד את המטרה ונפעל למען הצלחת הזולת (אוהב ושונא כאחד) הגאולה לא תבוא.

כדי לקיים מצווה נעלה זו לא צריך להסתובב ברחובות ולחפש חמורים רובצים אשר כורעים תחת הנטל. מדובר כמובן במטאפורה. אצל האחד זה יוכל להתבטא כשהוא יראה בעל עסק מתחרה העושה מהלך עסקי שגוי והוא יגלה תעצומות נפש ובמקום לשמוח לאיד יזהיר את מתחרהו מפני הסכנה הצפויה לו.

אצל השני זה יכול להתבטא באמירת דבר מה חיובי על מישהו שהוא לא כ"כ מחבב בזמן שגורם שלישי דווקא מרכל עליו או מדבר עליו סרה, וכך במקום להתבשם מההכפשה על אותו אדם הוא ימנע מלשמוע ומלומר לשון הרע. ואצל השלישי יבוא לידי ביטוי בעזרה לשכנה המעצבנת מקומה רביעית, כשהיא חוזרת עמוסת שקיות מהסופר וצריכה סיוע בפתיחת הדלת של המעלית, וזאת למרות שהיא תמיד מטפטפת עם שקית הזבל שלה בחדר המדרגות והילדים שלה עושים רעש בצהריים.

מהבחינה הזו התורה לא מבקשת ש"נגיש את הלחי השנייה", כפי שתורות אחרות מטיפות. אם מישהו פוגע בנו בצורה סיסטמתית חובה עלינו להגן על עצמנו ולשמור ממנו מרחק, אולם בד בבד עלינו לגלות את נקודת החמלה והסליחה, להתגבר על הכעס והאגו ולמצוא את תעצומות הנפש לעזור גם לו.

למונח "פראייר" יש יחסי ציבור גרועים בימינו, אולם אם נזכור שבלי "פראיירים" שהלכו לייבש ביצות המדינה הזו לא הייתה קמה, ובלי "פראיירים" שמתגייסים ליחידות קרביות והולכים אח"כ 30 שנה למילואים לא היינו שורדים פה. מהבחינה הזו, התורה מבקשת מאתנו להיות קצת "פראיירים" ולצאת ממעגל האינטרסים והשיקולים הצר. צדק חברתי, אם כך, אינה רק סיסמא נבובה. צדק חברתי אפשרי אם נתחבר אל בורא עולם, נקשיב להנחיותיו ומתוך כך נתקן מידותינו ונחשוב על הזולת.

הלוואי ונשכיל לפתח חברה צודקת באמת. חברה שמחה, אכפתית ומאמינה.
שבת שלום, ניר אביעד

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה