אמש במחאת נס ציונה: ערב של רגשות מעורבים.

דבריה של קרן אשכנזי:

כולם רוצים שהממשלה תיקח אחריות.

מה פירוש המילה אחריות?

זה נשמע מסובך אולי פילוסופי אבל זה לא

זה מאוד פשוט. אחריות זה

לקיים את חובותיך

לשאת בתוצאות של פעולותייך

זאת אחריות. אין הגדרה אחרת.

אין דבר כזה אנחנו אחראים אבל לא אשמים

אין מילון בשפה העברית מאי פעם שהיה כתוב בו אחריות זה אנחנו אחראים אבל לא אשמים

אין דבר כזה אנחנו השולטים אנחנו המחליטים אנחנו מתווי הדרך

אבל הש.ג יישא בתוצאות

אין הגדרה כזאת בשום שפה בעולם כולו.

ואם יש עם שיש הגדרה כזאת במילון שלו למילה אחריות

אני אחליט

אתה תישא בתוצאות

זה עם בסכנת הכחדה.

המילה אחריות פירושה

לקיים את חובותיך

לשאת בתוצאות של פעולותייך

אם מישהו מנסה למכור לכם רעיון אחר

זה הנדוס תודעה

זו גניבת דעת

זה יצירת בלבול במזיד

זו בריחה מאחריות

זה חוסר מנהיגות בשעה שהגורל מכה בעם הזה יום יום

והעם קרוע, בוכה, מאבד וסופד יום יום.

בשעה שבה החשכה גוברת והאובדן כבד מנשוא, העם מרים עיניים כלות באמצע אוקינוס שחור מעומקי הספינה המטלטת בתקווה לראות גבוה על ראש התורן מנהיגות יציבה, רחומה מפוקחת מתוכננת שתישא אותו לחוף מבטחים שתהווה עבורו נתון יציב בלב הסערה עד שהם יגיעו לחוף.

כמה אנשים במדינה הזאת מרגישים אופטימיים? בטוחים? רגועים? ברור להם לאן אנחנו הולכים?

יש כאלה?

למה אנחנו לא מרגישים ככה? חוסר אחריות. חוסר אחריות שמובילה לחוסר במנהיגות שמובילה לכאוס.

מה היא חובתה של ממשלת ישראל

בראש וראשונה כל ממשלה שלא תהיה

מה אחריותה?

האחריות הראשונה במעלה של ממשלת ישראל היא

להגן על מדינת ישראל

להגן על שלמות הארץ

להגן על העם להגן על תושב להגן על מוסדות המדינה

האם היא מקיימת את חובתה?

לא.

היא לא קיימה אותה לפני ה 7 באוקטובר

היא לא קיימה אותה במהלך ה 7 באוקטובר

והיא לא מקיימת אותה מאז

האם היא נושאת בתוצאות?

הדרך היחידה שהממשלה הזאת נושאת בתוצאות

ברמת המודעות שלהם

זה לספור כמה מנדטים יש להם מאז השבעה באוקטובר.

זאת רמת מודעות נחותה.

וזאת הסיבה שיש במדינה תחושה של ייאוש.

יש לכם שלטון נחות.

אולי נתניהו הוא אחד האנשים הכי חכמים בעולם

אבל יש לו רמת מודעות של קוצב לב.

הרבה אנשים חושבים שהמצב שלנו לא פתיר

עם לבדו ישכון

כל העולם שונא אותנו

אין עם מי לדבר

מטפחים את הייאוש שלכם – זו המדיניות לטפח ייאוש פחד ופסימיות למה

בן גוריון הקים פה ממדינה בעזרת ניצולי שואה שהיו הצל של עצמם ואנשים שברחו מארצות ערב בידיים ריקות לקחו להם הכל – הקמנו מדינה מכלום ושום דבר

זה היה אפשרי? לא

אבל זה אפשרי

כן

למה?

כי הוא הרגיש שזו חובתו לבנות בית לעם היהודי

ואם יש לך מנהיג שיעשה הכל לקיים את חובתו

יש לך מנהיג שיכול להוביל אותך למחוזות האי אפשר.

מנהיג כזה יכול להחזיר את כל החטופים

הוא יכול לעשות שלום

הוא יכול להוציא את ישראל מהברוך הכלכלי

מהתסבוכת של המשפט הבין לאומי

מהאמברגו נשק

מאובדן דירוג האשראי

מאובדן מיותר של חיי אדם

מאובדן של תחושת ביטחון בעוטף ובצפון

מאובדן שליטה של הפשע המאורגן במדינה

ההיסטוריה מלאה בלי סוף במניהיגם כאלו

שהוכיחו פעם אחר פעם שאפשר לקחת עם לנצחונות גם כשהתנאים קשים

אבל צריך מנהיג שאכפת לו באמת שהוא רוצה לקיים את חובתו באמת ושהוא מוכן לשאת בתוצאות של מעשיו.

אין לכם מנהיג כזה.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו,

יחזיר את חטופינו

 וישחרר את עמנו מעול הבערות, הרשעות, ערלות הלב, תאוות השלטון שלא יודעת שובע ומנהיגים חסרי אחריות שטובת העם היושב בציון מהם והלאה.

יהי רצון מלפניך, במהרה בימינו ואמרו אמן.   

נאומו של מתן ליבנה ג'רבי:

ערב טוב נס ציונה!

דבר ראשון תודה! תודה לכל מי שנמצא כאן הערב, לכל אלו שלא מוותרים, לא נכנעים וממשיכים את המאבק הכל כך צודק הזה.

בבוקר השביעי באוקטובר התעוררתי מעט מאוחר, בשמונה וכמה דקות היישר לתוך האימה. האימה לא הקיפה את המרחב הפיזי שבו היינו, רחוקים ומוגנים בצפון השרון אך היא השתקפה הייטב מתוך הטלפון והדהדה במלוא עוצמתה ברגש ובמחשבה.

תוך מספר דקות כבר לבשתי מדים, השארתי מאחור בית ומשפחה ונסעתי לעבר יחידת המילואים שלי במהירות שלא הכרתי מימי.

בערך לקראת שעות החשכה, קרו במדינת ישראל שני תהליכים מנוגדים מעצם טבעם.

מצד אחד, מדיווח לדיווח, אספנו רסיסי מידע לאורך ימים ארוכים ואיומים והתחלנו כולנו להבין את גודל האסון שפקד אותנו, את עוצמת המכה ואת ההיקף הבלתי נתפס של האכזריות הבלתי מרוסנת שפגעה בנו.

מצד שני, ככל שנקפו השעות, כוחות צה"ל ושאר זרועות הביטחון הדפו את הפולשים, ומישוב לישוב, מבית לבית טיהרו את השטח ממחבלי חמאס והשיגו מחדש את השליטה המבצעית בשטח.

ככל שהמצב הלחימה בשטח הלך והשתפר, האימה והחשכה רק גברה והלכה.

לאחר מספר יממות, כשהתמרון הקרקעי עוד היה רחוק מלהתחיל, חזרתי הבייתה לכמה שעות. משך אותן יממות, אשתי ובנותיי היו הרחק משדה הקטל, בטוחות ומוגנות מכל פגע. ובכל זאת, רק ברגע שחבקתי את ביתי בידי, רק אז הצלחתי לראשונה להרגיש את האדמה מתחת לרגליים ואת האוויר בתוך הריאות. סוף כל סוף - נשמתי.

היו אלו בסך הכל כמה יממות קצרות. אני לא מסוגל, אני לא חושב שמישהו מסוגל להבין או לתפוס מה עובר על משפחות שכבר 477 ימים לא ראו את יקיריהם. את הילדים, את ההורים, את האחים. לא מוגנים בבית פסטורלי בשרון אלא כלואים בידי מפלצות עמוק בבטן האדמה. נתונים לחסדיו של ארגון טרור אכזר ורצחני ולהבדיל גם לחסדיה של ממשלת דמים צינית וחסרת מצפון. אותה ממשלה בדיוק שבחרה להותיר אותם במנהרות הגהנום (!) חודשים ארוכים (!) רק כדי שיוכלו ללטף את האגו המנופח של הנשיא הנכנס לבית הלבן. גם במחיר חייהם של מי יודע כמה מבניהם. ממשלה שרואה בהשבתם הבייתה לא כציווי מוסרי ראשון במעלה אלא כהזדמנות. הזדמנות ליחסי ציבור והזדמנות ליצירת הסחת דעת בצילה יקדמו שינויי חקיקה הנתונים במחלוקת כמותה לא ידעה מדינת ישראל מיום הקמתה - החוק להכשרת ההשתמטות וחוקי ההפיכה המשטרית.

כפי שאמר בזמנו קירשנבאום: "גם כשהגענו לתחתית התהום עדיין איכשהו שומעים נקישות מלמטה".

ביקשו שאציג את עצמי, אני מתן ליבנה ג'רבי, בשנים האחרונות אני איש של מחאות ומאבקים רבים, עוד מימי ההפגנות בכיכר גורן דרך מחאת הדגלים השחורים בימי מגיפת הקורונה והמשבר הפוליטי, משם למאבק נגד ההפיכה המשטרית ומאז שבת הדמים ההיא מילואימניק במשרה מלאה.

ראש אשכול השרון בדגלים השחורים, רכז מטה המאבק של כפר יונה, מספר 4 ברשימת בחירה חופשית-חוזה חדש למועצת העיר בכפר יונה, רב סרן במילואים בחיל ההנדסה הקרבית אבל מעל הכל ולפני הכל - איש משפחה ואבא לשתי בנות.

יש לי משפחה בקיבוץ רעים, 1600 מטרים דרומית-מערבית מגראונד זירו של פסטיבל נובה והטבח המחריד ביותר שהתבצע על אדמת ישראל בעת המודרנית.

יש לי גם משפחה בקיבוץ מנרה, קיבוץ אותו בנו לאורך דורות במו ידיהם, קיבוץ שננטש, הופקר ונחרב וקשה להעריך מתי, איך או אפילו אם בכלל ישוקם.

משך 400 ימי מילואים במלחמה הזאת הם אלו שהיו לנגד עיני, לאורך כל הדרך. המחויבות הערכית - המוסרית לעשות כל שניתן על מנת לאפשר להם להתחיל לבנות מחדש את חייהם. תהליך שלא רק שהוא רחוק מלהסתיים - תהליך שאם נאמר את האמת בקושי התחיל.

בעוד מדינת ישראל עוד מתאוששת מאירועי השבת השחורה והשלכותיהם - עבורם, אנחנו נמצאים עדיין בעיצומו של האירוע. החטופים שטרם חזרו, הבתים שעודם הרוסים, הקהילות שנעקרו ממקומן ונאבקות לשמור על משהו ממה שהיו בעבר. האירוע שלהם עוד רחוק מסיומו. וגם היום, שנה ושלושה חודשים אחרי - למדינת ישראל עוד אין אפילו טיוטה של תוכנית לשיקום הצפון או הדרום. שוב מנהלת תקומה ללא מנכ"ל קבוע, שוב ממנים פרוייקטור חדש לשיקום הצפון כי קודמו התפטר - חוסר קבלת ההחלטות הכרוני של הדרג המדיני לא מאפשרים להם לעבוד. למה? כי ממשלת ישראל עסוקה במה שחשוב לה באמת - בתוכנית לריסוק עצמאות הרשות השופטת שהיא עצמה רק השלב הראשון בתוכנית שתבטיח לדורות קדימה שהציבור החרדי יוכל להמשיך בבטלנותו.

אם הייתי עומד כאן היום ואומר לכם שאם חס ושלום מחר יקומו עלינו אויבינו שוב, הפעם דווקא בבני ברק, ירצחו, יטבחו, ישרפו ויאנסו - אבל כשזה יקרה אני אבחר להישאר בבית עם ה-Netflix והמזגן. לא מתאים לי המלחמה הזאת. מה הייתם אומרים עלי?

נאצי. זה מה שהייתם אומרים עלי. אני לא מצליח לחשוב על מילה טובה יותר. אולי אתם כן.

אבוי לאותו אדם ואבוי לכולנו אם מישהו מאיתנו היה מחליט לעמוד מנגד שעה שרוצחים, שורפים, טובחים ואונסים את אחינו ואת אחיותינו.

אבל הנה - מול עינינו ממש, בנחישות ובעזות מצח שהופכת את הבטן ומרתיחה את הדם עומדים מולנו מנהגי הציבור החרדי בישראל ואומרים לנו בדיוק את זה - לא רק שלא יצאנו הפעם להילחם לצדכם בשביעי לאוקטובר ובמלחמה כולה - גם במלחמה הבאה לא אנחנו ולא בנינו או בנותינו נקום להילחם לצידכם. תסדרו לבד!

הם אומרים זאת לנו, הם אומרים זאת לציבור שלהם, הם אומרים זאת בראיונות לתקשורת, הם אומרים זאת על בימת הכנסת. הם אומרים זאת ומתכוונים לכל מילה.

ההפיכה המשטרית בה הם ממשיכים במרץ רב נועדה לשרת בראש ובראשונה את המהלך הזה בדיוק - ביטול הצורך בשוויון וריסוק עצמאותו של בג"ץ כסמכות השלטונית האחרונה שעוד דורשת שוויון. נציגי המפלגות החרדיות בכנסת אומרים זאת במפורש - עד שלא יחוקק מתווה השתמטות שיהיה לרוחם לא יתמכו ביוזמות ההפיכה של הליכוד ועוצמה יהודית.

"מה שווה לנו דיקטטורה אם אנחנו לא יכולים לשלוט בה?"

אחרי כל הדברים האלו השאלה המתבקשת היא מה עושים עכשיו?

אני לא בטוח שתאהבו את התשובה שלי אבל אני חושב שלפחות כדאי שתחשבו עלייה.

הברור מאליו הוא שמה שעשינו עד עכשיו לא הספיק. הפגנות של מאות אלפי אנשים, ימי זעם, שיירות, משטים, מטסים, בתל אביב, בירושלים ובכל פינה בארץ ובלא מעט פינות בחו"ל. לא מספיק. הם - ממשיכים בשלהם.

אז מה כן? "השבתה מלאה של המשק" זאת התשובה המקובלת.

וזה נכון. אם למישהו יש כפתור שיביא להשבתה כזו - שיתכבד וילחץ עליו. נכון לרגע זה עוד לא מצאנו את הדרך.

אז מה כן?

תשכחו מפתרונות קסם. הדרך להצלתה של מדינת ישראל מורכבת מאינספור צעדים קטנים. מה שאני מבקש - מה שאני דורש מכם זה שתקחו עוד צעד אחד קדימה, צעד קטן או גדול, כל אחד לפי יכולתו והשקפותיו אבל אנחנו חייבים לקחת עוד צעד קדימה. הגענו כולנו לקו האדום ושם עצרנו.

מה משמעותם של הקווים האדומים? לכל אדם בעל חוט שדרה ערכי ומוסרי יש שני סטים של קווים אדומים. האחד - קווים שהציב לעצמו, קווים שמגבילים אותו ואת מעשיו כי חצייה שלהם פירושה חריגה בוטה מהמסגרת הערכית שהוא עצמו מאמין בה. הסט השני של הקווים האדומים מתייחס לקווים שהצבנו עבור אחרים - מעשים שלא נסכים לעמוד מנגד לכשיקרו. מעשים שהשתיקה מולם פירושה בגידה בערכים בהם אנו דוגלים.

הרבה קווים אדומים נחצו כאן, הרבה. טרפוד של עסקאות חטופים באמצעים פסולים כדי לשמר כוח פוליטי, פיטורים של שר ביטחון בשעת מלחמה בשל סירובו לחלק עשרות אלפי פטורים ובכך לרסק באופן סופי את הסולידריות החברתית עליה נשען הצבא כולו, מעצרים פוליטיים מתוקשרים של נשים מבוגרות שכל חטאן היה שחילקו פלאיירים בבית כנסת, רעולי פנים וחמושים שפורצים גדרות של בסיסים צבאיים בשעת מלחמה שעה שמשטרת ישראל מביטה מן הצד וחברים בכנסת ישראל מריעים ומשלהבים את ההמון. לצערי אני יכול להמשיך ולהמשיך. כל יום נפרץ כאן קו אדום.

ומנגד - הקווים האדומים שהצבנו לעצמנו - נשמרים בחרדת קודש.

יש מי שהקווים האדומים שלו עוברים בשפת המדרכה ממנה לא ירד לכביש, יש מי שהקווים האדומים שלו עוברים מתחת לגלגלי המכת"זית - אני לא אסמן בשבילכם את הקווים האדומים. גם כי אני לא רוצה וגם כי אני לא יכול. אני רק אומר שאם פריצה מוחלטת של הקווים האדומים בצד אחד של המגרש לא גוררת אחריה תזוזה כלשהי בקווים האדומים בצידו השני - פירוש הדבר שהקווים האדומים שהצבנו אינם שווים כלום ושום דבר.

אני קורא לכל אחד ואחת מכם לשבת בבית, לעשות חשבון נפש עמוק ולסמן באופן כן ואמיתי את הקווים האדומים האישיים שלכם, את המשוואה שמגדירה את התגובה האישית שלכם לתרחישי קיצון, בשאיפה שתהיה זו משוואה אפקטיבית שתביא לתוצאות אמיתיות. שבו עם עצמכם והיו מוכנים ליום פקודה, היו מוכנים לשלם מחיר אישי, היו מוכנים להיות הגיבורים שתמיד מחאתם להם כפיים. אני צופה שמאוד בקרוב יעמידו אותנו בניסיונות גדולים ואנחנו חייבים לעמוד בכולם. לא תהיה הזדמנות חוזרת.

עוד נושא אחד אחרון ובזה אסיים - מנהיגות.

המנהיגות הפוליטית בישראל כשלה כישלון מוחלט. מוחלט. לא רק נוכח המלחמה ואסונותיה אלא גם הרבה קודם.

אם נאמר את האמת - 80 או 90 אחוז מאלו שהצביעו בבחירות האחרונות, וזה בכלל לא משנה באיזו מפלגה בחרו, עשו זאת תו"כ שהם סותמים את האף ומספרים לעצמם משהו על הרע במיעוטו.

אני מבטיח לכם שרובם המכריע של אזרחי ישראל שגרים מעבר לקו הירוק לא מביטים על בן גביר - סמוטריץ' - סוכות - הר מלך ומוחאים כפיים, ערביי ישראל לא מסתכלים על טיבי, עודה ועבאס ומתמלאים גאווה, במחנה השמאל השמות מיכאלי וגלאון הפכו מילות גנאי, לא תאמינו כמה ממצביעי הימין היו שמחים להקיא מתוכם טיפוסים כמו גוטליב, ואטורי או רגב, הסקרים מראים אפילו שרבים מהם מאסו בנתניהו עצמו המלך הבלתי מעורער. ובמה שמכונה המרכז הישראלי - הגוש שהיה אמור להוביל את האופוזיציה הלוחמת במים הכי סוערים שידעה המדינה - לא תמצאו דבר מלב אכזבה.

אני יכול להמשיך אבל העיקרון ברור - מגיעה לנו, ל-כ-ו-ל-נ-ו, הנהגה חדשה. בממשלה, בכנסת ובכל מקום אחר. ההנהגה החדשה הזאת נחבאת כאן בנינו, עשרה מיליון אזרחים שהצליחו ביחד ולחוד להוכיח פעם אחר פעם ששווה להמשיך ולהאבק למען המדינה הזאת. אתם! כן, אתם! אתם העתיד של המחנה שלנו, אתם העתיד של המדינה. אני קורא לכם - דורש מכם, גלו את המנהיגות שבתוככם, אל תחכו שיקראו לכם לבוא - תתחילו להוביל. בתוך הקהילה בה אתם חיים ומחוצה לה, בכל מקום בכל מסגרת - השמיעו קול, העמידו דרישות, שתפו פעולה עם אחרים וצרו כוח בלתי ניתן לעצירה - הובילו שינוי.

הובילו שינוי בתוך המסגרות הפוליטיות הקיימות או צרו מסגרות חדשות. איש ע"פ השקפותיו, נקו את האורוות, חדדו והבהירו את המסרים וחשוב מכך – את המטרות. הפעילו את כל כובד משקלכם. גם "בתוך הבית", בתוך ארגוני המאבק השונים - השמיעו קול, היו חלק מעיצוב המסר והמהלכים - אתם העם, אתם הריבון. המילים שלכם והמעשים שלכם יהדהדו בדפי ההיסטוריה.

השינוי מתחיל כאן. אצלכם. צדק, שוויון, חופש, מנהל תקין, שלום, רווחה - אתם ורק אתם תחליטו.

תתפקדו, תתמודדו, תתרמו, תתרימו, תגייסו, תתגייסו - יש כל כך הרבה שאפשר וצריך לעשות.

אני סומך עליכם. זה ה-"ביחד ננצח" היחיד שאני מאמין בו!

דבריה של אורה פלד נקש:

שלום
נס
ציונה,
שלום
לכל
מי שיצאו מהבית.
תודה
על
הבמה
וההזדמנות
להשמיע קול.
אני
סופסוף מברכת בשבוע טוב -
ושיהיה
שבוע
יותר
טוב
מזה שהסתיים.
שבוע
שבו
נממש את ההסכם שיחזיר
את
כל
החטופים
והחטופות הביתה כבר, כי נגמר להם הזמן.
לצד
התקווה העצומה שמתעוררת בנו
כשעוד
חטופה חוזרת הביתה,
יש
גם
פחד
אדיר מפני סיכול החזרת החטופים הנותרים.
ההקלה
הזמנית מהמראות המשמחים
מהולה
בחשש מעוד אכזבה -
הלב
שלנו שבור על מי שלא יחזרו בכלל,
על
אלפי
המשפחות
שלא יחזרו להיות מה שהיו.
דווקא
עכשיו חשוב שנבין מה סדר היום שמנהל את המדינה:
חזון משיחי קיצוני ומסוכן - גירוש, כיבוש והתיישבות בעזה
ובשטחים. הפרת הסטטוס קוו בהר הבית ויצירת פרובוקציות
במקום הכי רגיש במזרח התיכון. השבוע היה עוד פוגרום אלים
של מליציה חמושה באזרחים פלסטינים בכפרי השומרון. ומה
עם שלטון החוק? ראש השב''כ אמר מזמן בקולו שאין משטרה
בישראל. הכתובת על הקיר!
וראש
הממשלה
- מה איתו? עסוק בפירוק הצבא, בהנדסת
תודעה, סיכול האפשרות המתבקשת של ועדת חקירה
ממלכתית.
הוא זה שעדיין מחזק את חמאס, באמצעות מלחמה שלא
נגמרת לצרכים פוליטיים אישיים ובריחה ממשפט השוחד שלו.
הוא
ראש ממשלה לא לגיטימי, ללא תמיכה ציבורית!
מול
האירועים האלו מתחדדת ההבנה:
אנחנו
ברגע של מבחן אופי - איזו מין חברה אנחנו-
ישראלית
או משיחית?
האם
אנחנו חברה ששומרת על ערך החיים -
חברה
של
סולידריות
והושטת יד, החזרת החטופים ושיקום
או
חברה
של
שנאה,
נקמה, הסתה, פילוג והפקרה?
האם
אנחנו ישראל ברוח מגילת העצמאות - הבית של העם
היהודי שוחר השלום או גרסה מעוותת והזויה שלה - מדינת
העליונות היהודית שחותרת למלחמת נצח דתית עם כל
המזרח התיכון?
אני
מאמינה שמי שפה כבר החליטו - החלטנו להיות בצד הנכון
של ההיסטוריה של עם ישראל. בחרנו צד
איתנו
80 אחוז מהמדינה - בעד החזרת כל החטופים, בעד
ועדת חקירה ממלכתית לחקר המחדל.
אני
רוצה לדבר על מה אפשר לעשות.
צריך
להתחיל
בקריאת
מציאות:
רוב העם רוצה שפיות.
זה
הזמן
שלנו
לבנות
את המחנה הישראלי -
זה
שבעד
חיים
טובים
בגבולות בטוחים ומוגנים,
בעד
שלטון החוק - הממלכה קודמת למלך!
המחנה
הישראלי כולל את מי שבעד השוויון בנטל,
שירות
שווה לכולם ולכולן.
בעד
חינוך לדמוקרטיה - חינוך שמיישיר מבט אל ההיסטוריה
שלנו וגם לפרק האפל ביותר של ישראל - רצח רבין.
חשוב
להזכיר
שהכוחות
החשוכים והכהניסטים שהביאו עלינו
את רצח רבין, הם אלו שעדיין יושבים בקבינט הבטחוני.
צריך
לדחוק
אותם בחזרה לשולי השוליים כדי להתחיל את
שלב הבניה מחדש והשיקום של ישראל.
בן
גביר
כבר
בחוץ, עוד קצת וגם סמוטריץ׳ יוצא.
וגם
- הגיע הזמן שלנו להפסיק לחשוב על כל מה שלא עובד
לנו, ולהתמקד במה שבכוחנו לעשות - וזה המון!
הדבר
הראשון
הוא
לא להיכנע לייאוש שנכפה עלינו.
אני
מציעה להסתכל על ההפגנות האלו במוצש בצומת
לא
בתור
נקודת
ההטענה האישית לעשייה נוספת.
הכוח
האזרחי
שלנו
ברחובות
וברשתות החברתיות
הוא זה שקובע את הלך הרוח במדינה -
תמשיכו
לבוא,
תמשיכו לשתף.
אנחנו לא נתקפל מול הנסיון להקטין אותנו.
ייאוש
הוא לא תכנית עבודה!
אני
בוחרת להמשיך להיאבק על המדינה שלנו,
כי
אני
יודעת שכולנו בצד הנכון של ההיסטוריה
אנחנו
הצד שבוחר בחיים ובתקווה.
הכוחות
התורמים,
היצרניים,
היצירתיים והבונים של
עם
ישראל
ומדינת ישראל נמצאים באותו הצד -
ביטחון
אמיתי,
שוויון
זכויות
וחובות,
צדק,
חופש
ושאיפה
לשלום.
אנחנו
המחנה הישראלי.
אנחנו
כאן כי עוד לא אבדה תקוותנו.
אנחנו
כאן כי אנחנו התקווה!