מחאת נס ציונה המתחדשת, שבוע 24. והפעם שמענו גם את נינו של דוד רזיאל מפקד האצ"ל..

$(function(){setImageBanner('1f1d6845-6839-469c-8583-d53d9b4d0359','/dyncontent/2024/4/9/b5b9f9d8-a5a8-4906-aa60-6d67d84f5336.jpg',17348,'הופעות ליין עד 0707',525,78,false,48688,'Image','');})

מחאת נס ציונה גדלה והולכת. השבוע נשאו דברים בהפגנה, יהודה כהן אביו של החטוף נמרוד כהן, שכננו מרחובות, סא״ל מיל. יפעת ברנשטיין מיוזמות ומקימות חוזה חדש וליאו נאור - תלמיד תיכון מפעילי דור(ש)ניו ונינם של מפקד האצ"ל האגדי דוד רזיאל ואסתר רזיאל חברת הכנסת מ"חרות"

מחאת נס ציונה

מוצאי שבת ה 24 להתחדשות המחאה. 218 ימים של סבל לא ישוער של החטופים ומשפחותיהם.
ממשלה כושלת, מדינה מבודדת וקורסת המשוועת לגאולה.
מחאת נס ציונה גדלה והולכת. השבוע נשאו דברים בהפגנה, יהודה כהן אביו של החטוף נמרוד כהן שכננו מרחובות, סא״ל מיל. יפעת ברנשטיין מיוזמות ומקימות חוזה חדש וליאו נאור- תלמיד תיכון מפעילי דור(ש)ניו.

יהודה כהן:
שלום לתושבי נס ציונה.
אני יהודה כהן, אבא של נמרוד כהן, חייל שריון שהופקר ע"י צה"ל וממשלת ישראל בשביעי באוקטובר
עוד שבוע עבר ושום דבר לא השתנה:
החטופים עדיין נמקים במנהרות החמאס, מי שעוד שורד את הסבל והתופת בכל אופן. אבל אל תדאגו, קרובי משפחה של שרים אין שם, בנם של נתניהו, סמוטריץ ובן גביר לא שם, אז הממשלה ממש לא ממהרת לחלץ את בני נמרוד ושאר החטופים.
משפחות החטופים עדיין סובלים מאלימות משטרתית, ביום רבעי בלילה התנפלו שוטרים על בנות משפחתו של החטוף מתן צנגאוקר, עינב צנגאוקר האמיצה, אחותי למחאת משפחות החטופים, האחות של מתן, נטלי, בת הדודה של מתן, ג'ינה וחברתו של מתן ששוחררה משבי החמאס, אילנה.
כן, כל מה שהן רצו זה למחות ולהביע את זעמן על אטימות הממשלה הנוראה שלנו, כל מה שהן רצו זה לרדת לאיילון למחות, והשוטרים התנפלו על נשים, אני מדגיש נשים, לא חמושות אפילו, כאילו אלה מחבלי חמאס.
משטרת ישראל, התבלבלתם, משפחות החוטפים הם לא האויב, הם קורבן מחדלי הממשלה, ואיילון זה לא רפיח. השר הממונה עליכם, העבריין בן גביר, כן, זה שלא עוצר באדום, שחולם להיות שר הביטחון, רואה באזרחי ישראל (אלה שלא מספיק משיחיים) אויבים ואת איילון שדה קרב. שר הזויי.
יש לנו ראש ממשלה דגול, אחד בנימין נתניהו, להלן הנאשם ,על פי הגדרתה של מדינת ישראל בכל אופן. למה דגול? הוא כבר השווה את עצמו לצ'רצ'יל, אפשר לראות זאת גם בכרזה גדולה באיילון, לפני מחלף לה-גרדיה, אולי בגלל זה משטרת ישראל קידשה את נתיבי איילון ולא את ההגנה על אזרחי ישראל.
הוא רק שכח, מר נתניהו, שכשבריטניה הייתה לבד מול גרמניה הנאצית, צ'רצ'יל הפך את ארה"ב לידידה מסייעת, לא לאוייבת מסתייגת שבגלל התנהלותו הפושעת והנכלולית של נתניהו היא מאיימת להפסיק לספק לנו נשק. "נעמוד לבד. נילחם בציפורניים" אמר נתניהו, בציפורניים של מי מר נתניהו? של הבן שלך שנופש במאימי בעלות 2.5 מליון שקל על חשבון משלם המיסים? או בציפרניים של חיילי צהל שעל דמם אתה מחזיק ומבצר את שילטונך?
עברנו עוד שבוע בה הייתה עיסקה על השולחן, ובמקום לקחת אותה, הממשלה דחתה אותה בתרוצים כאלה ואחרים. ובכדי לקבור את העיסקה סופית אף הורתה להכנס לרפיח. מה יותר חשוב? לתקן את מה שעוד אפשר לתקן ממחדל השביעי באוקטובר או להפגין מצ'ואיות חסרת תכלית על חשבון חיילים המסכנים את חייהם, רק אתמול נתבשרנו על עוד 4 חיילים מחטיבת הנחל שנהרגו ברצועה.
ככל שעובר הזמן אנו מקבלים עיסקאות יותר גרועות ומספר החטופים שנשאר בחיים הולך וקטן. זוכרים את יותר מ100 ששחוררו חיים בתמורה של 1 ל 3 לפני יותר מחמישה חודשים? עכשיו ישוחררו בפעימה ההומוניטרית 40, אה 33, ז"א 20, או 15 חטופים. עדיף מאפס ששחררו עד עכשיו ב170 יום האחרונים. כנסו כבר לעיסקה!
נתניהו על מי אתם עובד? אתה מעדיף "ניצחון מוחלט" שלא קיים. "רק נגמור עם רפיח" שלא נגמר וסיסמאות ריקות אחרות שמשרתות את האגו שלך ושל של ממשלת הימין על מלא שלך, על פני הודאה במחדל שלך ואי יכולתך להביס את החמאס.
אתם, שרי הממשלה, מרגישים את הכיסאות משקשקים, אתה נתניהו משקשק מאימת הדין על פישעי השחיתות שלך ומאימת הכלא ולכן מעדיף לשלם בדם החטופים ובדם חיילים בשביל להרוויח עוד יום מחוץ לכותלי בית הכלא.
בני וגנץ, גדי ואיזינקט, כן, אולי אם אקרא לכם פעמיים תשמעו סוף סןף, עוד עיסקה הגיעה למבוי סתום, עוד עיסקה נתניהו הכשיל, מה התרוץ שלכם עכשיו להמשיך ולהישאר בממשלת האיימים הזאת, מה התרוץ שלכם הפעם להמשיך ולהישאר בממשלה הרודפת את אזרחיה? גם אתם נדבקתם בחיידק האטימות?
אנו עומדים לפני חגיגות יום העצמאות, חגיגות הניצחון. אין נצחון, יש רק שכול כאב וחרדה, שרת האין-תחבורה-בשבת והטקסים מירי רגב: לחטופים אין יום עצמאות, לחטופים אין בכלל עצמאות. אין יום עצמאות ואין ניצחון. למי יש עצמאות וניצחון? ל1500 ההרוגים, הנרצחים והשחוטים מאז השביעי באוקטובר? לאלפי הפצועים והנכים? לעשרות אלפי הגולים מבתיהם בדרום ובצפון? לאלה שבתיהם נשרפו והופצצו?
עוד שבוע עבר ושום דבר לא השתנה, בעצם כן השתנה, נהייה גרוע יותר. אפילו נתניהו אמר את זה, כשלצהל הוא השאיר רק ציפורנים כאמצאי להביס את החמאס, זוכרים שהוא אמר לנו שאנחנו "כפסע מנצחון על החמאס". נתניהו: אנחנו כפסע מחידלון.
עוד שבוע עבר, שבוע שמצתרף ל15 שנה של שילטון כמעט רצוף של נתניהו, שלטון בו הבטיח שלום, ביטחון, שיגשיג וחוסן חברתי. נתניהו: אין ביטחון. הכלכלה הרוסה בגלל שר האוצר שלך עם התוכניות המשיחיות שלו והחברה הישראלית שסועה בגלל מכונת הרעל שלך.
עוד שבוע עבר ואנחנו חוזרים וצועקים: הכרז על הפסקת אש בתמורה לעיסקה כוללת לשיחרור כל החטופים, עיסקה כוללת לשיחרור כל החטופים, ואח"כ עוף מחיינו, מצידי ברח מהארץ כמו אחרון הגנבים והצטרף לבנך במאימי.
נתניהו, אתה מכשול לעיסקה, פשוט לך.

מחאת נס ציונה
יפעת ברנשטיין:
ערב טוב לבאי צומת הדמוקרטיה של נס ציונה,
שמי יפעת ברנשטין, סא"ל במילואים ומורת דרך.
ב-1948, יצאו הורינו, סבינו וסבותינו להילחם על הקמת המדינה. 6000 איש ואשה, נפלו במלחמת העצמאות.
76 שנה אחרי, ונדמה שכל הקלפים נטרפו מחדש. מראות האימה של השבעה באוקטובר, החזירו אותנו לעבר ולרגעים הרגשנו שמדינת ישראל נמצאת תחת איום קיומי חיצוני.
אבל האיום הקיומי שלנו היום, הוא אסוננו הפנימי. המנהיגות שלנו היום היא המחדל והאסון.

אם ב-1948, בן גוריון ושאר המנהיגים והמפקדים, ראו את המטרה המשותפת מעל הכל. היום, המטרה של נתניהו וחבר מקורביו השפלים, היא הישרדותו הפוליטית ושתישרף המדינה אם צריך.

אם ב-1948, בן גוריון ידע לקבל החלטות קשות מאד תו"כ המלחמה, כולל פירוק המחתרות וחיבורן לצבא ההגנה לישראל, כי חזון הממלכה והממלכתיות הוביל אותו, היום, בן גביר וסמוטריץ מעודדים הקמת מליציות ופלנגות מקומיות, המתנהגים כאילו הם מעל החוק.

אם ביוני 1948 מפרסם הראשון לציון, הרב הראשי לארץ ישראל, בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכתב תמיכה לכבוד "מעלת מפקד צבא ההגנה במדינת ישראל" וכותב לו – "אשריכם גיבורי החיל שזכיתם לכתוב דף מזהיר ונפלא בתולדות עם ישראל...צר לנו על המון גיבורינו שנפלו חלל...בדמם הקדוש כרתנו ברית מחודשת עם ארץ נחלת האבות. ומוסיף וכותב – ליבנו מלא צער על שבויי ישראל שנפלו לידי האויב, אולם הננו מלאי תקווה שמהרה ישוחררו משביים"
היום, הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, קורא לסרבנות חרדים ואומר "אם יכריחו אותנו ללכת לצבא, ניסע כולנו לחוץ לארץ, נקנה כרטיסים", ומוסיף "כל החילונים האלה שלא מבינים, הם צריכים להבין שבלי התורה, הכוללים והישיבות לא הייתה הצלחה לצבא". ועל זה הוא מקבל את פרס ישראל. מעורר חלחלה.
אם ב-1948, הובילה הרעות ושותפות הגורל, היום, הקואליציה המשיחית והקיצונית בוחרת להמר על חיי החטופים והחיים של כולנו, כדי לשמור על הכיסא. שבעה חודשים אחרי השבעה באוקטובר, וזה עדיין לא ברור לכולם, שאין שום דבר חשוב יותר מהחזרת החטופים.

איך נוכל לחגוג את עצמאותינו, כש-132 חטופים וחטופות מעונים, נמקים ונאנסות (!) בשבי, כשמאות אלפי מפונים לא יכולים לחזור לבתיהם ולחייהם ואין סימן באופק שזה יקרה בקרוב, כשעשרות אלפי מילואימניקים לא הספיקו להתאושש מחודשים ארוכים של מילואים וכבר קיבלו זימון נוסף, כשעצמאיים ובעלי עסקים קורסים, כשיותר ויותר משפחות בישראל מדווחות שאין להן כסף לקנות אוכל, כשמדינה שלמה נמצאת במצב נפשי קשה, כשאזרחי ואזרחיות מדינת ישראל רואים את הממשלה מהמרת על עתיד המדינה בשביל לשמור על הכיסא.

ממשלה שבמשמרת שלה קרה המחדל והאסון הכי גדול שהיה פה, שבראשה מנהיג שמסרב לקחת אחריות, חייבת להחזיר את המפתחות לעם.

אז למה אזרחי המדינה חייבים וחייבות להמשיך במחאה הציבורית?
אני אקח אתכם שוב ל-1948. עמוס חורב, אחד ממפקדי הפלמ"ח, שחוגג השנה 100 שנים, סיפר על אחת השיירות לירושלים, שנקלעה לקרב קשה מאד. אחד הקצינים הבריטים לקח אותו לראות את שרידי המשוריין שפוצץ את עצמו על לוחמיו, כדי לא ליפול בשבי ואמר לו – "אתה לא מבין שהמצב אבוד"? אפילו אז, ענה לו עמוס חורב "המצב קשה, אבל לא אבוד"

גם היום, המצב קשה אבל לא אבוד. וכדי שהוא לא יהיה אבוד, אנחנו חייבים להגביר את הלחץ הציבורי.
אנחנו מפגינים וקוראים לבחירות על מנת להתחיל בתהליך הריפוי והשיקום של המדינה. המחאה היא הבסיס לתקווה של מדינת ישראל להיחלץ מהמצב המורכב שבו אנו נמצאים. ככל שנגביר את הלחץ הציבורי, כך גדל הסיכוי שזה לא אבוד.

אנחנו כאן מתוך מחוייבות לדור המייסדים, שהקים מדינה כנגד כל הסיכויים. אנחנו כאן, מתוך הכרת תודה לדור שנלחם במלחמות ישראל והציל את המדינה הזאת פעם אחר פעם מחורבן. אנחנו כאן מתוך מחוייבות לאלה שהקריבו את חייהם למען עצמאות המדינה ולמשפחות שאיבדו את היקר להן מכל.
אנחנו כאן,
כי אנחנו מבינים שהפעם, זה התור שלנו להילחם.
בל נאבד תקווה, עוד נדע ימים טובים מאלה.

מחאת נס ציונה

ליאו נאור:
ערב טוב.
אני בכיתה יא, ומאז כיתה ו לא הייתה לי שנה נורמלית אחת. הדור שלי לא זוכר שנה נורמלית. עברנו קורונה, עברנו מלחמה, עברנו עיצומים של המורים, לימודים מרחוק, לימודים מהמקלט, לימודים בקפסולות, שביתות, שום דבר לא היה נורמלי.
ובכל השנים האלה, היה ראש ממשלה אחד. והוא אשם בכל הכישלונות.
נתניהו וממשלת החורבן פילגו את העם. הם לא עצרו למרות אזהרות מערכת הביטחון. הם לא עצרו למרות קריאות העם. הם לא עצרו למרות ההתנגדות של היועמ"שית ובג"ץ.
ועכשיו המדינה נשרפת והם לא עושים כלום.
אני לא משרת בצבא. אין לי זכות הצבעה. אני רק ילד. אבל זה לא אומר שאני לא נלחם על הבית שלי.
כבר שנה וחצי אני נאבק על הזהות של המדינה שלי.
כשהייתי קטן ושמעתי על השואה בפעם הראשונה, פחדתי שזה יקרה שוב. אמרתי להורים שלי שאני מפחד והם אמרו לי שאין מה לדאוג, זה לא יקרה שוב, יש לנו מדינה משלנו וצבא חזק, ואף אחד לא יכול עלינו. לא הייתה שואה בשבעה באוקטובר, אבל המשפט "לעולם לא עוד" איבד את המשמעות שלו. וביבי, שמבטיח שהוא זה שיביא את ה"לעולם לא עוד" הזה עוד מלפני שנולדתי, נכשל.
עוד מעט נציין את יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ומרגיש שהשכול נוגע בכל אחד השנה. בתחילת המלחמה יצא לי להשתתף בהלוויה של לוחם, בוגר בית הספר שלי. השם נשמע לי מוכר, וכשראיתי את התמונה שלו הבנתי: הוא היה החונך שלי בגן. זה קשר כל כך קלוש, אבל בכל זאת אז הכתה בי ההבנה שאני והחברים שלי מהשכבה נתגייס בקרוב. שאנשים שעד שנה שעברה למדו איתי בבית ספר נמצאים עכשיו בקרב, בצפון ובדרום. מי יודע אם אני אאבד אנשים יותר קרובים אליי מהחונך שלי בגן שלא ראיתי שנים.
דורות שלמים גדלו על ההבטחה שכשנהיה גדולים לא יהיה צבא. ודורות שלמים נפלו בקרב. ואני שואל אתכם, בשביל מה?
מאז שהייתי קטן היה לי את אותו חלום לבנות עתיד בישראל. להקים משפחה וקריירה, לגדול פה ולגדל פה ילדים. עכשיו אני מפחד שלא תהייה לי הזדמנות. ולמרות כל זה, אין לי ארץ אחרת.
אני רוצה לסיים בלהזכיר את סבתא רבתא שלי, אסתר רזיאל נאור, ז"ל. היא הייתה לוחמת באצ"ל, מורה ומחנכת, וחברת כנסת במשך 25 שנה במלגת חירות, שהפכה לימים למפלגת הליכוד. כשפרשה מהכנסת, התחננו שתישאר. אבל היא ענתה שאדם צריך לדעת ללכת כשרוצים שהוא ישאר. אדוני ראש הממשלה, אתה באיחור של יותר מעשור.

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה