משפחת הלוחמים המפונה המתארחת בעירנו אומרת: מחבקים אותנו בנס ציונה, זו קהילה מיוחדת !

אחת מתוצאות המלחמה הינה כידוע גל המשפחות המפונות אשר שוהות במלונות ואצל המשפחות במקומות שונים בארץ. גם בנס ציונה שלנו יש משפחות מפונות, אשר מתמודדות עם מצב מאוד מורכב. אחת מהמשפחות הללו היא משפחת מדר גולן.

משפחת מדר מורכבת מההורים קורל (31) ועדן (35) והילדים ליאור (7) לי-שי (5) לירן (2.5) ולירוי (10 חודשים). עד ל-7.10, המשפחה התגוררה במושב שובה שבעוטף עזה, ומאז, היא מפונה לנס ציונה ומתגוררת אצל ההורים של קורל בנס ציונה.

הקושי שלהם אף גדול יותר שכן קורל ועדן הם חיילים בקבע, כאשר היא משרתת בבסיס אורים בדרום ועדן משרת ברמת הגולן, ונמצא בחזית הצפונית. למרות הכל, לקורל יש רק שבחים על האירוח של נס ציונה, ולכן היא הסכימה לדבר על מה עובר על משפחה מפונה עם 4 ילדים קטנים, וגם מספרת על אותה שבת שחורה בשביעי באוקטובר, בה לדבריה ״קרה נס למשפחה שלנו״.

קורל, מה קרה לכם ב-7 באוקטובר?

״למזלנו לא היינו בשובה, אלא היינו בדרך חזרה הביתה מחופשה בקיסריה, עצרנו לארוחת שישי אצל אמא שלי בנס ציונה ואירחתי גם חברה. בסוף הארוחה היינו אמורים לחזור הביתה, לא הבאתי שום ציוד לילדים כי הייתי בטוחה שנחזור הביתה לאחר הארוחה. במהלך החופשה היה לנו גנב בבית שלא הצלחנו לתפוס וזה ממש הטריד אותי. לאחר הארוחה תקפה אותי תחושה נוראית, צמרמורת מכף רגל ועד ראש, הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת! אמרתי לחברה שלי תקשיבי משהו רע הולך לקרות לי בבית והיא השיבה שכדאי שנישאר לישון כאן אצל אמא שלי. בהתחלה החלטתי להשאיר את הילדים אצל אמא ולחזור עם בעלי. חשבתי שאולי הגנב יבוא שוב ונתפוס אותו.. אבל תקפה אותי שוב ההרגשה המוזרה והחלטנו ברגע האחרון להישאר לישון כולנו בנס ציונה. אפילו התחברתי ב-5 בבוקר, לפני הבלאגן, למצלמות של הבית כדי לראות מה קורה. אני אומרת על זה תודה כל יום, אם הייתי חוזרת הביתה לא היינו משוחחים עכשיו".

מה קרה בשובה באותה שבת?

"אומנם לא הצליחו לחדור אלינו ליישוב וכיתת הכוננות עשתה עבודה מדהימה, אבל אני משרתת בבסיס אורים והנוהל בזמן צבע אדום הוא להגיע לבסיס. אם תפתח את המפה תראה שהדרך מהבית שלי לבסיס היא דרך כביש 232, שבו קרה רוב האסון, בנוסף חדרו מחבלים לבסיס - כך שלא משנה איזו החלטה הייתי מקבלת, הייתי פוגשת אותם או בדרך לבסיס או בתוך הבסיס אם הייתי מצליחה להגיע לשם בחיים. מאחר ולא הייתי חמושה, גם לא היה שום סיכוי להלחם מולם. בכל אופן, הרגשתי שמישהו שמר עליי באותה שבת וגם על הנפש של הילדים שחווים מציאות קשה גם ככה. ההורים של בעלי היו בשובה, והיו נעולים בממ"ד במשך 12 שעות. הם שמעו ירי וצעקות, אך כאמור המחבלים לא באמת הצליחו לפגוע בשובה".

מה עשיתם אחרי שהבנתם את גודל האירוע?

״קודם כל קפצנו מיד לבסיס - גם אני וגם בעלי. הוא לרמת הגולן ואני בהתחלה הגעתי לבצע תפקידי מפיקוד העורף ברמלה עד שאישרו שאפשר לחזור למחנה אורים שנקי ממחבלים. היינו חזקים, למרות הקושי להשאיר את הילדים ככה, ידענו שנעשה כל מה שצריך כדי שלילדים שלנו יהיה עתיד טוב ובטוח יותר לגדול בו".

איך הרגשת?

"הייתי חזקה וחדורת מטרה לבצע את התפקיד שלי בצורה הטובה ביותר, הדבר היחיד ששבר אותי הוא טלפון מגיסתי. היא התקשרה לשאול לשלומה של אחיינית שלה, היא שירתה כסמב״צית בבסיס שלי, מצאתי את עצמי מתפרקת מבכי בסוף כל שיחה איתה, הייתי צריכה להמציא לה תירוצים ולהתחמק מתשובות, זה לא היה מתפקידי לספר לה שאחיינית שלה נרצחה ביום שבת בבוקר. ניסיתי לזרז את אנשי הנפגעים שימסרו את ההודעה למשפחה וזה היה מורכב כי ההורים היו בחו״ל, אבל מעבר לזה לא יכולתי לעשות כלום ונשארתי עם תחושת ריקנות קשה יום וליל, עד שבישרו למשפחה וגם אז לא הצלחתי להגיע ללוויה וזה מלווה אותי עד היום".

מה אתם עושים עכשיו?

״עכשיו העברנו את עצמנו לבית של ההורים שלי בנס ציונה מתוך הבנה שאנחנו צריכים שמישהו יטפל בילדים, כי אנחנו לא נמצאים זמינים לבית כרגע. מצאנו מעטפת מדהימה, החל מההורים שלי שממש מגדלים את הילדים ועד למעטפת החינוכית בעיר. את ליאור שבכיתה ב׳ הכנסנו לבית הספר ״רעות״ שם קיבלנו אותנו בחיבוק גדול ועזרו בכל מה שאפשר, את לי-שי הגדולה הכנסנו השבוע לגן יסמין שגם שם זכינו לקבלת פנים מדהימה (עד עכשיו שתי הבנות היו בגן של עובדים חיוניים שנסגר בשבוע האחרון), לירן ממתינה לתשובה מאחד המעונות, שאני חייבת לציין שאגף החינוך בעירייה עושה את מירב המאמצים לסייע".

ומה את עושה עם לירוי בן ה-10 חודשים?

"זה סיפור בפני עצמו. יש את ״הגן של אורטל״ שמנהלת אותו אורטל פיילר יחזקאל, אותה זכינו להכיר כשליאור היה תינוק וגרנו בנס ציונה. היא פשוט אישה מיוחדת! מעבר לגננת מדהימה, מאז שעזבנו לדרום אני מקבלת ממנה הודעה/שיחה בכל פעם שיש התחממות והיא רואה את השם של המושב שלנו ברשימת הכתומים בחדשות. הפעם זו הפעם הראשונה שאני נענית להזמנה שלה וישר הכנסתי את לירוי אליה, וידעתי שעם ילד אחד אני יכולה להיות רגועה. אח"כ התחלתי למצוא פתרונות לאחרים. היא לא שאלה שום דבר, מלבד לשלומנו, לא עניין אותה בכלל התשלום! קיבלה את לירוי ברגע כאילו הוא אחד מילדיה ועזרה בכל מה שרק יכלה, העיקר שנגיע ונהיה במקום בטוח! היא עושה מצווה ענקית והיא פשוט אישה מיוחדת! בהתחלה כשעברנו לדרום ולי-שי הייתה אצלה במעון אני פשוט לא הייתי מסוגלת להעביר אותה, העדפתי לעשות את הנסיעות כדי שלי-שי תרוויח עוד זמן אצלה, וכך היה חצי שנה".

איך אתם מתנהלים כרגע?

"אנחנו בבסיסים שלנו במשך רוב הזמן, ואנחנו משתדלים לצאת פעם בשבוע או שבועיים. החוויה היא מטלטלת, אבל עם כל הקושי, הייתי ממש מופתעת מאיך שנקלטנו בנס ציונה. שמחתי שפה ההורים שלי גרים וככה נקלטנו. החזרתי את ההורים שלי 30 שנים אחורה, כולל טיפול ב-4 ילדים עם שיעורי בית, איסופים מהמסגרות, מקלחות, אוכל, שינה, ואני מודה להם מאוד שהם עושים את זה באהבה גדולה. כמובן שאני מודה לקהילה ולעירייה שמחבקים אותנו ועוזרים לנו ככה. זה לא פשוט".

מה לגבי ההמשך? מה אתם מתכננים לעשות?

"עכשיו אנו כבר כמעט 90 ימים מתארחים בנס ציונה, שמחים על הבחירה שעשינו ומקווים לימים שקטים וטובים יותר. לעבור לגור בעיר עלה על הפרק לא פעם, אנחנו לא באמת יודעים מה יהיה ולאיזו מציאות נחזור אם בכלל. הילדים מתגעגעים לסביבה שלהם, לחדר והמשחקים שלהם, למשפחה של בעלי שמתגוררת שם ולחברים שלהם. אני מרגישה שהם נקלטו בצורה הכי טובה שאפשר בעיר ואולי עוד נעבור לגור כאן, אבל כרגע במושב זה הבית ואנחנו ממש מקווים שנוכל לחזור לחיים שקטים שם".