מוטי קלינמן מספר: אסון המסוקים ומה ביקשה ממני אמא...

השבוע נתקלתי בפוסט של תושב העיר, המתרעם על הזנחתו של גן השבעים ושלושה, ברח' מרגולין. זה זרק אותי 23 שנים לאחור, אל אסון המסוקים, בו נספו 2 מפרחי העיר.

כמה מילים מזוית אישית, שנצרתי עד היום.

פברואר 1997. זה עתה הסתיים ביקורו של נשיא המדינה, עזר וויצמן, בנס ציונה. באמצע הטקס המרכזי בקריית התרבות, הכניס שלישו הצבאי של וייצמן פתק, ומייד קם הנשיא ממקומו בפנים חמורות, ועזב את המקום.

זמן קצר לאחר מכן נודעו פרטי האסון. 2 מסוקים התרסקו בגליל, ואיש מתוך שבעים ושלושה קצינים והחיילים שהיו בהם, לא שרד.

הייתי מפקד המשמר האזרחי בנס ציונה, ומייד לאחר ההיערכות שנדרשה לביקור הנשיא, שכללה עשרות מתנדבים, במדי משטרה או עם ווסטים זוהרים, בתפקידי אבטחה, הכוונת תנועה, ג'יפים, צלפים ותצפיות, נכנסנו ליומיים עצובים וקשים מנשוא, מסוג אחר לגמרי.

בבוקר נודעו פרטי האסון בממדים העירוניים – גיל אייזן ושחר רוזנברג נפלו, וטקס ההלוויה הכפול ייערך למחרת בבית העלמין העירוני בכפר אהרן.

מבצע ההיערכות הזה, נוהל חבצלת בשפה הצבאית\משטרתית, היה מהקשים שעברתי, נפשית ופיזית.

גם כאן גויסו בהתראה מיידית עשרות רבות של מתנדבים, לתפקידי אבטחה במעגלים השונים, ג'יפאים מקצוענים, צלפים, יחידות תנועה וסיור במדים ועוד.

הוכשרו חניונים סמוך לבית העלמין, הוצבו מחסומים בכל צומת, יותר ממאה מתנדבים לא שאלו שאלות והתייצבו לתדריכים ולהצבות, כולם הגיעו לכבד את הנופלים.

כן, הנופלים היו הילדים של כולנו.

בצהרי היום קודם ההלוויות, באתי לאמי ז"ל, לאכול משהו ולהמשיך הלאה.

סיפרתי לה במה אני עוסק ברגעים אלה, ואז שאלה: גיל הוא הנכד של אברהם אייזן, נכון? לא ידעתי להשיב. אני מבקשת ממך, אמרה, תעשה את הכי טוב שאתה יכול, כדי לכבד את הילד.

הופתעתי. מעולם לא שמעתי אותה מתערבת בעבודתי עד אז.

הבטתי בה בעיניים שואלות, והיא סיפרה:

"סבו של גיל ז"ל, אברהם ז"ל, היה קבלן בנס ציונה של שנות החמישים. הוא בנה מבני ציבור רבים, ביניהם המועצה המקומית, בית התרבות, התיכון ועוד. אבא שלך, שהגיע ב-1947 ארצה, לא ידע אף מקצוע, חוץ מלהיות חייל בצבא האדום. שלחו אותו לקטוף תפוזים, ואח"כ לקורס בנאים. הוא התחיל לעבוד אצל קבלנים שונים, כמו לפין, ברגלס, רטיג וגם אברהם אייזן. הקבלנים האלה עבדו לעיתים בשותפות ולעיתים בעצמם, ומידי פעם נאלצו לפטר עובדים ולגייס מחדש לפי הצורך.

"אברהם אייזן לא היה יכול לפטר, פשוט לא עמד בזה. באחת הפעמים בהם הסתיים פרוייקט, עמדו השותפים האחרים לפטר את אבא, ואז אמר אייזן שהוא לא מפטר עולה חדש עם תינוקת בבית. הוא לקח את אבא איתו, ושילם לו מכיסו, עד שהגיעה עבודה נוספת."

"בשבילי, אמרה לי אמא שלי, תכבד את הילד ואת הסבא, מגיע להם"

את הדמעה ניגבתי ברכב, כשיצאתי לישיבת תדריך נוספת, והסיפור של אמא נתן לי כוחות שאינני יודע להסביר עד היום. ההלוויות העצובות ביותר שידעה נס ציונה הסתיימו ללא תקלות, ואני מילאתי את בקשתה של אמא.

תובנות אקטואליות? אין לי תובנה מיוחדת. אולי רק זאת: לפני שאתם משליכים שקית חטיפים על הרצפה בגן השבעים ושלושה, קחו שניה ותחשבו על הילדים שמונצחים שם, כל השבעים ושלושה. סגרנו?

*תודה ליעקב אייזן, ייבדל לחיים ארוכים, קבלן בניין אף הוא, בנו של אברהם ז"ל ואביו השכול של סגן גיל ז"ל, שסייע לי בפרטים שלא זכרתי ובעיקר אלה שלא ידעתי.

באחת הפעמים בהם הסתיים פרוייקט, עמדו השותפים האחרים לפטר את אבא, ואז אמר אייזן שהוא לא מפטר עולה חדש עם תינוקת בבית. הוא לקח את אבא איתו, ושילם לו מכיסו, עד שהגיעה עבודה נוספת."