ורדית לוי בטורה השבועי עם תובנות לפרשת "וארא"

שמש בוהקת בשמיים. עלי עץ הלימון כמהים לגשם, הוורדים בחצר בטוחים שאביב כבר כאן והשדות הפרושים לבושים בירוק בהיר של חיטה צעירה ועלעלי תלתן זעירים המבקשים לגדול. העולם יפה מתמיד אבל בעיניהם של החקלאים מונחת דאגה. הם נושאים עיניים לשמי התכלת ובליבם תפילה לגשם, שיבוא וישקה ויצמיח את מה שזרעו בעמל רב.

ובמצרים של לפני כמה אלפי שנים הסתובב פרעה ליד הנילוס שבע רצון מעצמו. היאור סיפק מים בשפע והוא, המלך, לא הרגיש תלוי במישהו כדי להצמיח את כלכלת מצרים קדימה. למעשה הוא הרגיש בורא בעצמו ונתיניו היו כביכול ברואיו ובכמה מילים יכול היה לגזור עליהם חיים או מוות.
ואז מגיעים משה ואהרון ודבריהם מנסים לחלחל  לתוך בועת החשיבות העצמית שהפגין המלך.
הם עדיין לא יודעים מה רצונו המדויק של ה' מלבד הרצון לגאול את עם ישראל.

פרשת וארא נפתחת במילים: "וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־משֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י ה'." הקב"ה מסביר למשה רבינו על שמותיו השונים ועל המהות הנגזרת מהם. אלוקים וה', גבורה וחסד, דין וחמלה, הסתר פנים וגילוי פנים, טבע ומעל הטבע.
אלוקים הוא ה' וה' הוא האלוקים - הכל מציאות אחת שנראית לנו בעיניים הגשמיות שלנו כמו שתי מציאויות, טבעית וניסית.
ובתוכנית הגדולה של בורא עולם יש כוונה להוכיח זאת במצרים, זמן קצר לפני מתן תורה. 
המכה הראשונה מכוונת אל לב ליבה של מצרים: הנילוס. כשהנילוס נפגע והמים הופכים לדם אין למצרים אפשרות קיום לטווח הארוך. ובזמן שנפגע מקור מחייתם ליהודים יש מים בשפע כאילו אין מכה ואין דם.
פרעה רואה, חורק שיניים ומתעקש לא להבין. כך מכה אחרי מכה. גם כשהחרטומים מבינים שמתרחש לנגד עיניהם משהו גדול שלא נכלל בגדר הטבע, פרעה עדיין מתעקש.
כשאדם חושב עצמו לאלוה קשה לו להתכופף ולהודות - טעיתי. אני רק בן אדם וגם אני תלוי בכוח עליון שחזק ממני.
עשר מכות משבשות את סדר יומה של הממלכה העתיקה והחזקה ורק כשפרעה יווכח שכל בכורי מצרים מתים ויש סיכוי שהוא הבא בתור (בפרשה הבאה) הוא יבין באופן סופי מה הוא שווה באמת.

בישראל של שנת תשפ"ג יש טפטפות ומערכות השקייה חדישות ומערכות התפלה שהעולם ההולך ומתייבש מתעניין בהם, ועדיין אנחנו זקוקים לגשם. וכשהשמיים מבשרים קיץ ארוך באמצע החורף אנחנו נזכרים שמפתח הגשמים נמצא אצל הקב"ה בדיוק כמו מפתח החיים וכל מי שגר כמוני קרוב לשדות מרגיש כמה אנחנו קטנים ותלויים בחסד ה'.

ומה על השאר? ומה בתחומים אחרים? האם אנחנו חיים בתחושה של פרעה "לי יאורי ואני עשיתיני" או מבינים שגם היאור הפרטי שאנחנו נשענים עליו הוא בגדר אחיזת עיניים?
האם אנחנו משכילים לראות בעולם שנע בכוח הטבע את ההשגחה הפרטית שכוללת כל דקה בחיינו, כל תנועה בגופנו?
האם אנחנו זוכרים להפנים את מציאות "ה' הוא האלוקים" גם בסתם יום של חול כשהכל זורם וחלק בחיינו או רק כשמגיעה מכה שפוגעת בנו ומערערת את הביטחון שלנו?

השבוע, ביום ראשון, ליווינו את דבורה קראוס, חברת משואות יצחק, למנוחת עולמים. כשישבתי מולה לפני כעשור ושמעתי את סיפור חייה קולח מפיה בבהירות, לא יכולתי שלא להבחין בשם ה' השגור בפיה. היא שהייתה בגיהינום המכונה בירקנאו ובמחנות עבודה קשים, ואיבדה את כל משפחתה, הצליחה לקום, לנער עצמה מאפר הנספים ולבנות חיים יפים בארץ ישראל. כל חייה האמינה שהכל מגיע מבורא העולם. ה-כ-ל. כך חיה בהודיה גדולה על ההווה ובתפילה על העתיד.
בימים של שגרה ובימים שטלטלו את עולמה היא הייתה מחוברת למציאות ה'.
השבוע אני בוחרת להתחבר למהות היפה שלה ולפרשת וארא כדי לבדוק אם אולי יש חלקים בחיי שאני נאחזת ביאור פרי דמיוני או רגעים בימיי שחולפת בי מחשבה פרעונית. 

שבת שלום וחודש טוב ומבורך