ורדית לוי בתובנות לפרשת השבוע, פרשת "כי תישא"
10.03.23 / 09:10
פרשת כי תישא מספרת לנו על החטא הגדול והלא מובן - חטא העגל. קשה לנו לתפוס איך עם שרק לפני זמן קצר נכח בניסים הגדולים - עשרת המכות, קריעת ים סוף, מתן תורה ועוד ירד בקלות רבה לשפל המדרגה ועבר על הלאו הראשון בעשרת הדברות.
וגם תובנות על המסיכות שאנו עוטים על עצמנן ודברים שלמדתי מסבתי עליה השלום.
ורדית לוי בתובנות לפרשת השבוע, פרשת "כי תישא"
הייתה זו שעת דמדומים של חג הפורים. הוא קם ממקומו וכטוב ליבו ביין נעמד על כיסא והחל לברך את כל הסועדים. משסיים לברכם עבר אחד-אחד והתחיל להמטיר על ראשם מחמאות, חיבק אותם ואפילו קצת טלטל אותם באהבה עצומה ואז פצח בריקוד סוער, כולו אש לוהבת של אהבת ישראל טהורה. דמותו האמיתית השתקפה לכולם והיא שפעה שמחה פנימית ועין טובה. וכשאדי האלכוהול התפזרו חזר לעצמו השקט, הרציני, האפרורי. והיו אחרים. כשהם שתו הם הפכו לתוקפניים, המילים שאמרו, הריקודים שרקדו הראו מי הם מתחת למסכות שהם עוטים על עצמם ביומיום.
פרשת כי תישא מספרת לנו על החטא הגדול והלא מובן - חטא העגל. קשה לנו לתפוס איך עם שרק לפני זמן קצר נכח בניסים הגדולים - עשרת המכות, קריעת ים סוף, מתן תורה ועוד ירד בקלות רבה לשפל המדרגה ועבר על הלאו הראשון בעשרת הדברות.
פורים עוזר להבין טוב יותר מה היה שם ואיך החטא הזה קשור אלינו.
לכולנו יש רובד פנימי, נפשי, ורובד חיצוני, מעשי. מהרגע שאנחנו יוצאים לאוויר העולם אנחנו מתחילים לחקות את הסובבים אותנו. מהרגע שאנחנו יכולים להתחנך מלמדים אותנו מה מותר ומה אסור, מה יפה לעשות ומה קצת פחות. מהרגע שאנחנו מבינים את ערך החברה אנחנו רוצים להיות שייכים למסגרת, שייכים למעגל האנשים סביבנו או למעגל אחר שמוצא חן בעינינו ומתנהגים בהתאם.
זהו הרובד החיצוני שלנו, הרובד המעשי.
אדם יכול לחבוש מסכה ולהיות מחוץ לביתו מנומס, תרבותי, נעים הליכות, סבלני ובבית - ההפך הגמור.
אדם יכול להיות מחוץ לביתו במסכת צעקן, כוחני, בעל פתיל קצר, ובבית - ההפך הגמור.
תלוי מה מנהל אותו כשהוא בחברה ומי האנשים שהוא רוצה בחברתם.
בני ישראל יצאו ממצרים. כשנגאלו היו שקועים במ"ט שערי טומאה, בתחתית של התחתית. הניסים הגדולים שראו וקבלת התורה השפיעו על ההתנהלות החיצונית שלהם, על הרובד המעשי. נקודת המבחן הייתה כשמשהו מתערער בביטחון הקיומי. ברגע שחשבו שמשה רבינו לא יחזור אליהם נשמטה הקרקע מתחת רגליהם והאני האמיתי יצא אצל חלקם. הנקודה הפנימית, הנפשית, זו שעדיין לא השתנתה, גברה על הרצון לעשות את הטוב והישר.
היא הפעילה אותם להיות חלק ממעשה העגל עם כל הלב.
אנחנו רואים את המעשים החיצוניים, אלה שנעשים בחוץ, ולא תמיד מודעים לנקודה הפנימית מאחוריהם. לפעמים לחיוב, לפעמים לשלילה.
יכולים להתרשם ממישהו בעל חסד ידוע ולא לדעת שהוא רודה בבני ביתו באכזריות, יכולים להתעלם ממישהו אפרורי שנראה אדיש ולא יודעים כמה מתן בסתר הוא עושה בצנעה.
פורים פותח לנו צוהר לנפשם של אלה ששותים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
ומה על אלה שמתנזרים מאלכוהול?
כשמגיע לפתחנו ניסיון שדוחק אותנו לפינה, מתגלה לנו הנקודה הנפשית שמפעילה אותנו ולעיתים קרובות גם לסביבה. ופתאום נגלית לעינינו עוצמה פנימית ומפתיעה שלא ידענו על קיומה ולחילופין - התגלית פחות נעימה.
אמש התכנסנו לאזכרה של סבתי האהובה, סבתא שרה. אחד הדברים הבולטים באישיות שלה היה העניין הזה של עשייה מתוך הנקודה הפנימית, מתוך המהות הטובה. היא לא חיפשה את הדרך להרשים אף אחד, לא עלה בדעתה שיש צורך לשתף את העולם בצילום עוגה טריה שהכינה, בשולחן הערוך בקפידה, במעשה חסד שעשתה. היא פעלה מכל הלב, באהבה, במסירות, בעוצמה נפשית. הן בשגרת היומיום והן כשהייתה בהישרדות בבירקנאו ובמחנה עבודה.
במעשיה הלכאורה קטנים שעשתה במלוא תשומת הלב ובכוונה טהורה לימדה אותנו מה חשוב באמת ומה - שולי ותפל. ואיך הרובד הנפשי יכול להסתנכרן עם הרובד החיצוני, המעשי.
יהיו דברים אלה לעילוי נשמתה.
שבת שלום
