ורדית לוי מביאה תובנות לפרשת לך לך

ורדית לוי מביאה תובנות לפרשת לך לך

היה זה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הרוע הגרמני השתולל ברחובות פולין בברכת המקומיים, וקבוצת קשריות יהודיות אמיצות לב הצליחה להעביר ידיעות, כסף ונשק כשהן הולכות בגיא צלמוות ואינן חוששות לחייהן.

אל אחת מהן, חנצ'ה פלוטניצקי הי"ד, נחשפתי לאחרונה ומכתב שכתבה מתוך המקום הנורא שהייתה בו עדיין מהדהד בי. וכך כתבה:  

"כדברים רבים אחרים אשר אני נכספת אליהם, נראית לי, לפעמים, הארץ, אף היא כחלום, כפרי דמיוני המפרפר. ואני שואלת את עצמי לעתים: הישנה באמת כזו? הישנה ארץ – ושלנו היא?! דומה עלי לרגעים שכל הכוסף הזה לארץ הוא אידיאה בפני עצמה. ודאי גם בארץ לא תינתן לנו הארץ. נצטרך שוב ושוב לכבוש אותה, לכבוש תמיד ומחדש, וזה יציל אותנו מאכזבות."

חנצ'ה רצתה להגיע לארץ ישראל בכל מאודה. היא לא ראתה אותה מעולם ובכל זאת נכספה אל אותה מולדת עלומה ורגשותיה הכמוסים ריגשו אותי עד דמעות.

איך ייתכן? שאלתי את עצמי. איך ייתכן שבחורה צעירה מגלה רגשות כה עזים למקום שמעולם לא הייתה בו, למקום שבאותן שנים היה תחת שלטון מנדטורי שעצם עין כשיהודים היו בסכנת הרג של שכניהם הערבים? מקום שרק התחיל להראות סימני פריחה? וואיך השכילה להבין שגם כשנהיה פה נצטרך להיאבק על הזכות להיות פה?

פרשת לך לך נפתחת בניסיון המאתגר "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ."

אברהם אבינו נדרש לקום, להשאיר מאחור ארץ ומולדת ומשפחה וללכת למקום עלום שאפילו לא נקרא בשם. אחת השאלות שמתעוררת בקריאת הפסוק נוגעת להסתרה הזו. למה לא לומר את שמה, את המיקום המדויק שלה? למה לא לתאר בפירוט את מכמני הארץ הטובה?

רש"י עונה על כך: 'לא גילה לו את הארץ כדי לחבבה בעיניו'.
"המתכון הסודי" ליצור ציפייה לראות את הארץ - בהסתרה. הליכתו של אברהם אבינו הייתה בהשתוקקות של ציפיה לראות את הארץ, 'הארץ אשר אראך' וציפייה זו אל ארץ חמדת אבות עברה אלינו בתורשה. (אפשר להשתמש בפטנט הזה בכל תחום כדי ליצור ציפייה).

לאורך כל הדורות השתוקקו יהודים לעלות לארץ ישראל, לחון את עפרה, לסייר בה, לראות אותה בעיניהם, לנשום את אווירה המחכים, לבנות אותה, להתעלות בה. חנצ'ה "ירשה" את ההשתוקקות הזו, כמו יהודים אחרים מתימן, ממרוקו, מכורדיסטאן, מגרמניה, מרוסיה...
היא לא זכתה להגיע לכאן, כי נרצחה בידי חיילים גרמנים באפריל 1943, י"ד בניסן תש"ג בדרכה החוצה מגטו ורשה.

ואנחנו כאן. זכינו להיות בארץ הטובה הזו, לראות אותה מקרוב, לנשום אותה עמוק-עמוק.
ולפעמים, במיוחד בזמן בחירות, נשמעים קולות שמדברים על עזיבה, על הליכה מכאן אם ייבחר איש זה או אחר, ואני חושבת שהעובדה שאנחנו כבר כאן, אולי החלישה את ההתלהבות מהארץ הטובה, מה שמובן מאליו פחות זוכה להכרת תודה.

אבל אז מגיע שבוע שמביא איתו פיגועים רצחניים נוספים, ומזכיר לי שחנצ'ה צדקה, שגם כשנהיה כאן נצטרך להזכיר לעצמנו שזו הארץ שהובטחה לאברהם אבינו ולזרעו עד עולם, נצטרך לכבוש אותה בתודעה שלנו, שוב ושוב.

אוטמת אוזניים לרעשי הרקע הרעילים העומדים באוויר "בזכות" מערכת בחירות נוספת ומודה על הזכות להיות פה, לגדל ילדים בארץ הקודש.

יודעת שמתחת לכל הרעש הפוליטי יש לנו עם מיוחד ובארצנו הקטנה והיפה אנשים טובים, המוני אנשים טובים שליבם פתוח לעזור זה לזה. 

ובלב נושאת תפילה לרפואתה של תמר בת נירה שנפצעה אתמול קשה בראשה, ומייחלת ליום שנוכל לשבת פה בשלווה.

שבת שלום