ורדית לוי מביאה תובנות משלה על פרשת השבוע, פרשת ויחי.

לילה. הקטנטנים כבר במיטות והם לוחשים קריאת שמע ולידם אבא או אימא, ומבעד לחלון מציצה הלבנה ושומעת את הקולות הדקיקים מדקלמים או שרים את מילותיו של יעקב אבינו: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ."
ובאותו לילה נשמעות המילים הללו בבתים ברחבי אירופה, בארה"ב, בארצות ערב, באוסטרליה ובישראל. לפני שנים רבות וכיום. 

פרשת ויחי זו הפרשה המרגשת הסוגרת את חומש בראשית. אחרי אין ספור סיפורי עולם וסיפורי משפחה יוצאים השבטים לדרכם החדשה, לא עוד יחידים אלא עם, ולקראת המהלך המורכב הזה מברך אותם יעקב בברכות שקשורות לשורש נשמתם ולמתנות שקיבלו משמיים.
יעקב מתייחס למנשה ואפריים כאילו היו שניים מילדיו ומייחד להם ברכה ומאותו יום ואילך יברכו אבות את בניהם במילים: "יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה."

מדוע דווקא הם? ומדוע הפך את סדר הבנים ובמקום מנשה ואפרים אמר אפרים ומנשה? ומה יש בברכת "המלאך הגואל" שתופס אותי גם עכשיו?

בניו של יוסף שנולדו הרחק מהבית, הרחק מארץ ישראל ובכל זאת היו כבניו של יעקב, יהודים שלמים שעושים רצון ה', מנשה בעשייה למען כלל ישראל ואפרים בלימוד תורה. הם היו האחים הראשונים בהיסטוריה שהייתה ביניהם אהבה ואחווה.
שמו של מנשה סימל את ה"נשיה" - שכחה, נטישה, וקיפל לתוכו את כל הכאב שחש יוסף על הרחקתו מהבית ומהמשפחה, את השכחה הכפולה - שכחו אותו והרצון לשכוח מה עשו לו. שמו של אפרים סימל את הפריון בחייו של יוסף, הפרי שזכה לו, הצמיחה מתוך הקשיים והניסיונות.
וכשיעקב מגיע לברכם הוא אומר את המילים שילוו אותנו מאז ועד היום. הוא מברכם שיזכו לליווי צמוד של מלאך מגן בכל עת, שיהיו ראויים לשאת את שם אבות האומה בגאון, בידיעה שהם ממשיכי דרכם, ושההתרבות שלהם, בכמות ובאיכות, תהיה כמו התרבות הדגים, במעמקי הים, הרחק מעין הציבור.

פנייתו של יעקב למנשה ואפרים ומילותיו עבורם מתאימים לכל אחד מאתנו כיחיד ולכולנו כעם ומדברים אלינו במילים ברורות, בגדר עצות לחיים טובים.
חידוד השאיפה להיות אחים כמו מנשה ואפריים - במשפחה הפרטית וכעם שכל פרטיו שונים זה מזה ודיעותיהם לא פעם הפוכות.
החובה להביט לדורות מעלינו, לזכור מי היו אבות האומה ואבות אבותינו וללכת בדרכיהם, בבית, בחוץ, במחשבה ובמעשה.
העצה להתרכז בצמיחה האישית והכללית, בפירות הפרטיים ובפירות שהגענו אליהם כעם ולהודות על כל הטוב שהגיע מתוך אתגרי חיינו, ופחות "לחיות" את הנטישות המכאיבות, הסבל והטראומות.
הברכה שנזכה להבין שיש לנו מלאך שומר ונחוש השגחה פרטית שמגינה עלינו בכל עת.
הבקשה שנשאיר את כל הטוב שאנו זוכים לו מוצנע, כדי שתהיה בו ברכה, במקום להחצין ולשתף את כל העולם בטוב הזה.

שבת שלום