15 שנה למותו הטראגי של עידו זיו ז"ל

בתמונה: הידיעה שפירסמנו בשעתו בשער העיתון. (גליון 701)

וכך כתב השבוע אביו, שוקי זיו, יבל"א ב"פוסט" שפירסם:

 חברים, 6.3.2006 הינו היום בו נפרדנו פיזית מעידו.
היות ואת האזכרה לעידו עקב הנסיבות, בחרנו לקיים בחוג המשפחה המצומצמת, אשתף אתכם בדברים אותם אומר על קברו:

15 שנים לעידו....
15 שנים חלפו...בלתי נתפס.... שנים כל כך שונות בהתייחסות לחיים.
הצורך התמידי הזה להיות טובים יותר, לאהוב, להעניק, להכיל.... בעצם, לא לאכזב אותך. לחיות בהוויה שלך, עם המסרים שאתה מעביר, עם הפרופורציות. ו...שמחת החיים שלך...,האהבה העזה שהרעפת על כולנו, החיבוק התמידי שהענקת לכל סובבך והחיוך האופטימי שנסך בטחון במקורביך... והנתינה שלך....לנו, לאחיותיה, לחבריך הרבים. אני ניזכר בדוידי, אב הבית של בי"ס שקד שהיה מספר לי כיצד זינקת לעברו כשהבחנת שהוא זקוק לעזרה..
סוף השבוע ברמת הגולן אליו יצאנו שנינו לפני שהתגייסת לצנחנים... השתדלתי להרעיף עליך מורשת קרב וקיבלתי בעיקר שיחות נפש מעמיקות עם גבר רגיש במיוחד. "מלח הארץ" שלי. באנדרטת עמק הבכא ובכניסה למוצב תל חזקה... ובדרך הביתה ביקשת שניכנס לכנרת לתחרות הקבועה של מי צולל יותר זמן.. וכשהמשכנו הביתה דרך התענכים. כמעט ונרדמתי על ההגה שהרי כל הלילה שוחחנו ולגמנו בירה. נכנסנו לתפוס תנומה בהצעתך בחניון בית העלמין הסמוך.. זה היה הזוי..
והשיחה המרגשת עם המג״ד בעקבות מחלה שהורידה לך פרופיל. הסכמנו לחתום על טופס הישארותך בגדוד ששהה בלבנון לאחר שהבהיר שהפלוגה בלעדיך תהייה שונה. .פחות ערכית...
והחבר שהבאת עמך לחופשות שבת כי היה חייל בודד.

ואז מגיע רגע ההתפכחות בו אני שב למציאות. איך אפשר לנתח את תחושת הגעגוע אליך? אל הנוכחות שלך...לריח שלך...
אני מביט באמא על עוצמותיה ו...בכל חיבוק שלנו אתה נמצא עם החיוך האוהב שלך.

כידוע לך,כשנה אנחנו בתקופה הזויה תחת תופעת הקורונה. ברור לי שלו היית פה איתנו, רבים מהמשיקים לך היו עוברים את הימים הקשים הללו עם חיוך על הפנים, אופטימים יותר.
כמו שאתה מבין, אני ממשיך בשליחותי. אלא שבגלל מגבלת ההתכנסות נאלצתי להרצות בזום ובשלב מסוים הפסקתי. אמתין בסבלנות לחזרה לשיגרה ואמשיך במפעלנו המשותף בבתי הספר ובצ.ה.ל. תמיד איתך ובהשראתך. מעבר לעובדה שאיבריך נתנו חיים ואיכות חיים ל-7 בני אדם, אתה מהווה עבור התלמידים מודל לחיקוי בנתינה ובגישתך לחיים.. בעיקר ביכולת שלך לכבד את השונה...לתת כתף לכולם.
המשך בן לצפות בנו ממעל ולחייך...חיבוק עז מכולנו.

______________________

תזכורת על עידו ועל התאונה הטראגית והשלכותיה

 מאת אבי בן דוד.

אפתח בכך שירדנה ושוקי זיו וילדיהם היו לפני למעלה משני עשורים, חלק ממעגל המשפחות בחברתם בילינו לא מעט. ילדיהם הכירו את ילדינו ואף יצאנו יחדיו לטיולים, עד שבגרו כמובן .

היתה זו השבת של צעדת נס ציונה. 6.3.2006  ואחה"צ קיבלתי הודעה טלפונית על התאונה ועל כך שעידו הובהל להדסה עין כרם ומצבו אנוש.

מיהרנו לשם, חנה ואני ובמקום כבר היו חברים רבים, כולם מחכים במתח ובתקווה. ההמתנה היתה ארוכה ונמשכה עד צהרי יום שני, עת נגוזה התקווה. 

מחרת נערכה הלוויתו שאף היא שברה שיא - במספר המשתתפים העצום. "כל העיר היתה שם"  לא היה ביטוי סתמי במקרה הזה .

להלן  קטעים מהכתבה שכתבתי באותו שבוע על עידו, התאונה וההורים:

____________________

המקרה הטרגי, אירע בכביש 35 בדרך מבית גוברין לקריית גת בשבת האחרונה בשעה 11:30.

עידו רכב שם עם קבוצת חברים, כולם "משוגעים לאופנועים" כמותו, על ה"סוזוקי 1000" שלו, כאשר ביציאה מאחת העקומות בכביש, התהפך, נזרק אל השדה הסמוך ונחבט בסלע. בגדי העור והקסדה שהגנו עליו מפגיעות חיצוניות, לא עצרו בעד הזעזוע שפגע במוחו ובחוט השדרה – ללא תקנה.

עידו הובהל לביה"ח "הדסה עין כרם", שם חובר למכשירי הנשמה, אך כבר באותו שלב לא צפו הרופאים כל סיכוי להתאוששות ולאחר כ-48 שעות, בצהרי יום שני, קבעו את מותו.

הוריו, ירדנה (מורה בביה"ס ראשונים) ושוקי (מנהל מח' הספורט בעירייה) ואחיותיו ליטל הגדולה ממנו ומור בת ה-17, שהיו כל העת ליד מיטתו – נתנו מיד את הסכמתם להשתלת אבריו, בציינם שהם ממלאים כך את רצונו המובן מאליו של מי שכל חייו היה בעל יכולת נתינה אדירה ולב רחב. למעשה, הרופאים אף לא נזקקו לשאול בפה מלא, כי מיד עם הרמז הראשון מצידם – נענו בחיוב.

מאוחר יותר התברר, להפתעת ההורים, כי לפני כשבועיים הגיב עידו ז"ל על כתבה שקרא בעיתון ושלח ביוזמתו טופס הסכמה לאד"י (ארגון ההשתלות).

מיד עם קבלת האישור נערכו במרכז הלאומי להשתלות להציל חיי אדם בעזרת אבריו של עידו וכך, יכלו לבשר לחולים הממתינים בתור הנצחי על הסיכוי להצילם... למעלה מכך, עקב סוג דמו הנדיר "אי-בי" התאימו אבריו כמעט לכל  הזקוקים.

מתאמת ההשתלות הארצית, הגב' תמר אשכנזי ביקרה לא מכבר בנס-ציונה בערב שערכה העירייה למען אד"י... עתה יכלה לספר לי על כך שבביה"ח בילינסון השתילו בבוקר יום ג' את כבדו של עידו בגבר בן 30, את ריאתו בגבר בן 63 ואילו כלייתו הגיעה לגבר בן 34. ב"תל השומר" השתילו כבר בלילה את ליבו בגבר בן 63 ואילו ב"איכילוב" ניצלו חייה של חולת סוכרת נעורים בת 36 תודות לכליה הנותרת וללבלב של עידו.

מאוחר יותר פורסם כי האיש בו הושתלה ריאה הינו מפקד חיל הים לשעבר, מיכה רם.(שהפך עקב כך לידיד נפש של ירדנה ושוקי, עד פטירתו לפני כשנתיים)

מי היה עידו..

עידו בן ה-26 הגיע לנס-ציונה עם הוריו לפני כ-18 שנה, למד כאן והיה מוכר היטב בעיר, בזכות צבע שערו האדום לוהט ומזגו הלוהט לא פחות... כששובבותו ונכונותו לכל תעלול, אך גם נכונותו להתנדבות לעזרה – היו ידועות לכל.

את שרותו הצבאי עשה כלוחם בצנחנים ומיד עם שחרורו החל לעבוד במוסך אופנועים, שהיו אהבת חייו וחלומו מגיל צעיר, עת רכש בגיל 16 את קטנועו הראשון, מכספו, לאחר שהוריו סרבו לסייע לו.

 עד מהרה הפך לשותף ומנהל במוסך "טקסי אופנועים"  שבראשל"צ, עשה חייל ואף אימץ את אחת הקבוצות באגודת הכדוריד א.כ. בה מכהן אביו שוקי יבל"א כמנהל מקצועי ובה הוא אף שיחק בנערותו.