אברהם רחמים מנס ציונה וסיפור אחוות הלוחמים של הגולנצ'יקים מהחרמון !
22.01.21 / 10:11
בקרב על החרמון בשנת 1973 חצה בטעות אחד הלוחמים בצוות עליו פיקד אברהם רחמים, את קו העמדות הסורי תחת אש. הוא הצליח לחזור אבל מעולם לא חזר לעצמו. למרות החוויה הטראומטית הוא נשלח פעם נוספת לחזית במלחמת ההתשה. אחר כך אובחן כחולה בסכיזופרניה, קיבל קיבל טיפולים פסיכיאטריים, אך לא הוכר כנפגע צה"ל למרות חוות דעת חד משמעית שהוגשה בעניינו.
30 שנה לאחר הקרב ההרואי, שב אברהם רחמים להילחם. הפעם את מלחמתו של חברו לנשק בטחנות הבירוקרטיה ואומר: "הבנאדם חי ואני מתחנן שיזכרו אותו, לא נשאר לו אף אחד. לצערי את אלו שהפציעה שלהם לא ניכרת לעין שוכחים"
מימין: חיילי גולני עולים להר (ארכיון צה"ל)
המקור: כתבתו של שי לוי ב"מאקו"
לפחות פעם בשבוע אבי רחמים מגיע לבית אבות קטן כדי לבקר את חברו, ש' (שם בדוי). בכל פעם שהוא מגיע הוא מביא איתו משהו קטן, מזון ובעיקר - מישהו לנהל איתו שיחות.
ש', הסובל מהפרעות נפשיות, חסר שיניים ונראה מבוגר לגילו, עבר הרבה מאוד בחייו עד שהגיע לבית האבות. הרבה אכזבות שהחלו לפני 47 שנים, אז היה לוחם גולני ואחד מהגיבורים של הקרב לכיבוש החרמון.
לא מעט סופר על קרב הגבורה לכיבוש "העיניים של המדינה", אולם גם היום יותר מארבעה עשורים אחרי הקרב ממשיכים להיחשף פרטים חדשים ואחד מהם הוא סיפורו של ש' שמצא עצמו מעבר לקווי האויב, צמוד ללוחמים הסורים שקטלו את חבריו.
"הייתי מפקד צוות בקרב על החרמון ואחד מהלוחמים שלי אז היה ש'", מספר רחמים שהוא מהבודדים שנשארו בקשר עם גיבור הקרב בעל הנפש המצולקת. "אני משתדל לדבר איתו שלוש פעמים ביום, לבקר אותו ולהביא לו אוכל, קצת לפנק אותו כמה שאני יכול".
"שבוע לפני הקרב על החרמון", נזכר השבוע רחמים בדרכם המשותפת, "נכנסנו למובלעת (צה"ל כבר הדף את הסורים ונכנס לסוריה) אחרי הטנקים של חטיבה 7. כוח החי"ר הראשון היה של גדוד 51 בגולני. על הפלוגה שלנו הטילו כיבוש של מוצב די מאיים, שהכרנו רק דרך המשקפת".
"תוך כדי שאנחנו מתכוננים לכיבוש היעד, המג"ד אמר שתל דאהור שהיה היעד יהיה 'תל פאחר' שלנו". הכוונה שלו הייתה לקרב תל פאחר ב-9 ביוני 1967 אז לוחמי גולני כבשו את המוצב המבוצר של הסורים בגולן, במחיר כבד של 36 הרוגים.
זה הפך לאחד מהקרבות המפורסמים של גולני שם נולדו לא מעט סיפורי גבורה, בהם הלוחמים נשכבו על גדרות התיל כדי שחבריהם יעברו על הגב שלהם לתוך המוצב. "ידענו שאנחנו צועדים לדבר הזה", אמר רחמים. "התחנכנו על הקרב הזה".
אולם אחרי שחיל האוויר והתותחנים כתשו את התל הסורי, זה הפך עבורם לאחד מהקרבות היותר קלים. "הארטילריה של צה"ל עשו שמות בתל הזה וכל מטוס שעבר שם זרק את החימוש על הסורים. כשאנחנו הגענו על זחל"מים לתל דאהור, הסורים שספגו אש כבדה תפסו את הרגליים וברחו. לכן, כאשר אמרו שנלך לחרמון היה לנו בראש שאולי גם משם הם יברחו".
ארטליריה צה"לית ברמת הגולן (צילום: אברהם ורד, במחנה באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
ב-20 לאוקטובר 1973 כוח של סיירת מטכ"ל מתמקם באזור כדי לתצפת ולאסוף מודיעין. לוחמי הסיירת מדווחים לפיקוד שמוצב החרמון ריק והסורים כמעט שלא נעים בשטח.
למחרת, ב-21 לחודש, לוחמי גולני מתחילים לטפס על ההר.
"הגענו ליעד הפלוגתי שלנו, גבעה 16", מספר רחמים, "תפסנו את ההובלה של הגדוד והתקדמנו בקצב של 300 מטר בשעה. ידענו שתיכף תהיה ההתקלות כי הסורים מחכים לנו בגבעות, אבל לא ידענו איפה. מבחינתנו זה GO גולני GO, אנחנו יודעים את העבודה ונעשה אותה".
אבל הסיפור של הקרב הזה היה שונה בתכלית. במכת האש הראשונה הסורים מצליחים לחסל כמעט את כל המחלקה הראשונה של פלוגה ג' ורוב המפקדים נפגעו.
הסיפור של ש', חברו פגוע הנפש של רחמים, אירע באותה התקלות ראשונה והוא לא פחות ממדהים ומסמר שיער. "כאשר הסורים התקילו אותנו", נזכר רחמים כאילו זה היה היום, "הסתערנו קדימה בירי ואחרי הדילוג קדימה תפסנו מחסה והתחלנו לנהל אש".
"פתאום אני שומע שמישהו צועק את שמי, אבי אבי, ומבין שזה ש' שנמצא מעבר לקו האויב", הוא משחזר. "מה שקרה זה שבניגוד אלינו שסיימנו את ההסתערות בקו מחסות הוא המשיך לרוץ ונכנס לתוך הסורים".
"עד היום הוא נושא את האשמה"
ש' נצמד לסלע שבצדו השני לוחם קומנדו סורי יורה על חבריו לוחמי גולני, מטרים מלוחמים סורים נוספים, שמנהלים אש כבדה. למרות זאת רחמים פוקד לעצור את האש וצועק ל-ש' שיזחל חזרה לעבר כוחותינו.
"כשהוא צעק חדלתי את כולם וצעקתי לו בחזרה, תחזור לאט בזחילה. כמובן שהסורים לא חדלו את האש. ש' ניצל את זה שהם היו עסוקים בירי עלינו, הצליח לחמוק מהם ולחזור אלינו. שם הוא עבר טראומה לא קלה".
רחמים ממשיך ומספר שאחרי הקרב ש' היה ממלמל לעצמו, "אני הייתי צריך להרוג אותם, הייתי צריך לירות בהם. אבל באופן טבעי ומוצדק הוא פחד לחשוף את עצמו וזה לגיטימי כי הוא היה במרחק נגיעה מהם. הוא אמר לנו ראיתי אותם, נגעתי בהם. עד היום הוא נושא את האשמה וזה שיחק בחיים שלו".
מאוחר יותר באותו הלילה, הוא ספג כדור בראש שלא חדר את הגולגולת אבל פצע אותו והוא פונה לבית החולים, שם טופל במשך שבוע והמשיך להתאוששות בבית קיי, מקום אליו נשלחו פצועים באותן שנים".
רחמים ממשיך ומספר ששם החלו להתגלות הסימנים למשהו חריג בנפשו. "אני מניח שאירוע כמו זה שהיה לו עם הסורים ואחר כך הכדור לראש, גרם לו מצד אחד להבין שאלוהים היה איתו אבל גם לחשוב מתי אלוהים יהיה בתורנות עם מישהו אחר והמזל שלו יגמר", הוא אומר בשפה ציורית, שלא מסתירה כאב גדול.
אחרי כל הטירוף הזה שעבר עליו, ש' המשיך לשרת בתפקיד עורפי אך לא מצא את עצמו ועד כמה שקשה להאמין במציאות של היום, אף הגיש בקשה לחזור לתפקיד לחימה – והבקשה אושרה.
איש לא חושב באותן שנים לבדוק את מצבו הנפשי ו-ש' מוצא עצמו כלוחם גולני במלחמת ההתשה הסורית. בשנה שאחרי מלחמת יום כיפור צה"ל ישב בשטחים בתוך סוריה ובכל יום התנהלו קרבות בין הצדדים.
לוחמי גולני שתפסו מוצבים שצה"ל הקים במובלעת ספגו אש ארטילרית קבועה, מארבים וירי צלפים. חיילים נהרגו ונפצעו בכל יום. לתופת הזו צה"ל החזיר את ש' גיבור הקרב על החרמון שנפגע נפשית.
"הוא היה אתנו במוצבים במובלעת והחבר'ה התחילו להרגיש שמשהו עובר עליו", משתף רחמים. "הוא היה עולה לעמדות עם נבוט מחשש שמישהו יתקוף אותו מאחור. התחיל להאשים את החובש שהוא נותן לו כדורי הזיה, הפך לפרנואיד וממש לא היה אותו בן אדם שהכרנו מהסדיר לפני המלחמה. בסופו של דבר המחזור של ש' השתחרר ומאז, לא שמענו ממנו".
רחמים ממשיך ומספר: "לימים נודע לי שאחרי השחרור הוא טס לגור עם אח שלו בארה"ב, שלוש שנים אחרי המלחמה כשהוא שם, חווה התקף פסיכוטי ואושפז. אחרי זה חזר לישראל כשבארץ אין לו משפחה שהוא בקשר איתה, כל השאר בארה"ב ועוד לפני הסדיר הוא התייתם מאב ואם".
על מה שעבר עליו עם החזרה לארץ סיפר עוד כי: "ש' ניסה להתקבל לקיבוץ אבל נדחה בשל מצבו הנפשי וכשניסה לחזור לארה"ב שם חי אחיו, סרבו לתת לו ויזה והוא נשאר בפלונטר".
"אחרי 30 שנה פתאום פגשנו אותו"
מצבו של ש' התדרדר מבלי שאיש ידע מה עובר עליו, נע בין חיים ברחובות לאשפוזים פסיכיאטרים. מדי פעם הצליח למצוא עבודה וגם זוגיות, אולם לא החזיק בהם מעמד.
"30 שנה אנשי הפלוגה לא היו בקשר ואז, בעקבות סרט שעשו על הקרב הפלוגה התגבשה מחדש. במסגרת אותו גיבוש פתאום פגשנו את ש', אז שמענו כולם על ההיסטוריה הטראגית שלו".
רחמים שמר על הקשר עם ש' וניסה לסייע לו. "בכל זאת גדלנו יחד בצבא, בן אדם שהיה פטריוט ונלחם בשביל המדינה, אי אפשר להשאיר אותו ברחוב", שיתף בכאב.
אז החלה הסאגה מול רשויות המדינה. "קבעתי להיפגש איתו יחד עם סיוע של חבר מהפלוגה וחיפשנו לו מקום מגורים". יחד עם ש' הוא פנה למחלקת הרווחה, לבריאות הנפש ועוד גופים, "כולם העבירו אותנו מאחד לשני מבלי למצוא לו פתרון", מספר רחמים.
"בית החולים הפסיכיאטרי הסבירו שהם לא יכולים להשאיר אותו והפנו לרווחה, שם הפנו חזרה לפסיכיאטרי כי זה אמור להיות טיפול שלהם וככה הוא נפל בין הכיסאות. כולם היו מקסימים ואמפתיים, אבל לא עזרו. הוא כבר חשב לפצוע את עצמו, כדי שיאשפזו אותו והוא יקבל קורת גג".
רחמים מצא עצמו מסתובב עם ש' ברחובות בלי פתרון, אך לא היה מוכן להשאיר אותו כך. "בשנים האחרונות אחרי שפלוגה ג' התגבשה מחדש, בחור מקסים בשם יהורם בן יהודה, בעבר רס"ן ומפקד היחידה לתגובות קרב לקח את הפלוגה שלנו כפרויקט", מספר רחמים שהחליט לפנות אליו כדי למצוא פתרון ל-ש'. "יחד עם פרופסור חיים קנובלר, בעבר אל"מ וראש המחלקה לבריאות הנפש, חיפשנו פתרון לאשפוז זמני וגם קורת גג ל-ש'".
בשנת 2017 פרופ' קנובלר הגיש בהתנדבות חוות דעת עבור ש' למשרד הביטחון. "אין לי ספק", כתב פרופ' קנובלר, "כי בשל מצבו הנפשי לא היה ש' מסוגל להבין כי עליו לפנות לא למוסד לביטוח לאומי (אליו הופנה ע"י מטפליו, שלא הבינו שמקור פגיעתו – בשירות הצבאי) אלא לאגף השיקום במשרד הביטחון".
"יש לתקן את העוול הטיפולי והביורוקרטי שנעשה לש', ולהכיר בנכותו הנפשית המשולבת - הפרעה פוסט טראומטית משולבת דמויית סכיזופרניה - כמי שנגרמה כולה בשל פגיעתו במלחמת יום הכיפורים. מאחר שהפגיעה הראשונית והראשית הינה הפרעה פוסט טראומטית, יש להכיר בנכותו לפי סעיף 34א לתקנות הנכים של משרד הבטחון", סיכם פרופ' קנובלר את חוות הדעת.
למרות חוות הדעת, משרד הביטחון דחה את הבקשה להכיר בו. לטענת רחמים וחבריו, חוות דעת של רופאה מטעם המשרד קבעה שמחלת הנפש שלו לא קשורה למלחמת יום כיפור והקרב על החרמון, ולכן אינו זכאי לסיוע.
"על בסיס פגישה אחת של חצי שעה היא קבעה שאין קשר בין הקרב על החרמון והשירות הצבאי למצבו הנפשי", אמר רחמים. "מאז הוא התחיל להתגלגל בכל רחבי המדינה, היה בהוסטל בבאר יעקב, משם לשכונת התקווה, בת ים, רעננה. פשוט התגלגל ממקום למקום. לפני שנה וחצי מצאתי אותו בחיפה בכלל".
"הוא מתמודד עם הזויות", העיד אבי בכאב, "לאחרונה אפילו אמר לי שגם אני משת"פ של סוכני מוסד ופועל נגדו. אני אישית מבין מאיפה זה בא ולא נפגע. מה שכואב לי זה שאיש כזה נזרק ממקום למקום. לשאר חברי הפלוגה זה לא פשוט, כל אחד המשיך בחייו וש' גם מתקשה מאוד בדיבור כך שקשה להבין אותו".
אבי מסביר שכדי לשנות את החלטת משרד הביטחון דרוש הרבה כסף לסיוע משפטי. "בחיים לא בקשתי נדבות. לא לכולם יש את הכסף לתרום ויש גם את משימות החיים. אבל אני לא מתכוון לוותר. לאדם כזה שנלחם בקרב על החרמון חייבים למצוא פתרון. אני מקווה שנצליח לשנות את ההחלטה דרך בית המשפט".
"מדברים על הנופלים בימי הזיכרון, על הפצועים", מסכם אבי בכאב, "לצערי את אלו שהפציעה שלהם לא ניכרת לעין שוכחים. יש פה בן אדם חי ואני מתחנן שיזכרו גם אותו, סך הכל זה בחור שלא נשאר לו אף אחד".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה:
"לצערנו, היות ולא התקבל כתב ויתור סודיות רפואית הנדרש על פי חוק, לא נוכל להתייחס לטענות".
כדי להבין מהו הלם קרב, ראו הסרט "הלומים" בכיכובו של עמוס תמם, אשר הופק בסיוע קרן הקולנוע הישראלי.(מופיע במלואו באתר של הקרן)
תקציר הסרט:
1973, שש שנים לאחר שחזר הלום קרב ממלחמת ששת הימים, מבין מנשה שהוא לעולם לא יהיה האדם שהיה לפני המלחמה. הוא אינו מצליח לתקשר עם הסובבים אותו ומעביר את ימיו לבדו בנסיעות ארוכות במשאית האדומה שלו. חוסר התקשורת עם אשתו דפנה ובנם הקטן שלומי גורם להתפוררות התא המשפחתי שבנה.
בתקופה בה לא הייתה מודעות ל"הלם קרב" מנסה אשתו דפנה לקבל עזרה מהצבא ולשמור על טיפת השפיות האחרונה של בעלה, במקביל מנסה שלומי בן ה-10 להבין מה יש לאביו ולמה הוא לא כמו כל האנשים.
פרוץ מלחמת יום כיפור שולחת את מנשה למלחמה חדשה והופכת את התפוררות התא המשפחתי הקטן לסופי.