אומץ ועוצמה: אור אילון והמלחמה בפוסט טראומה

$(function(){setImageBanner('1753b4c7-d436-42bb-8efe-0d48e559fe1d','/dyncontent/2024/3/12/8f0a2b8d-e0e3-496f-8d42-b3f76fef9145.jpg',16611,'בול בפוני קריית תרבות עד 0104',525,78,false,45989,'Image','');})

אחרי שחזה באדם שהוא מכיר מת בפיגוע, ונאלץ "לתעדף" את סדר עליית חבריו לאמבולנס אחרי אירוע ירי, אור אילון סיים את הצבא בצורה לא פשוטה.
אור, הסובל מפוסט טראומה בעקבות שירותו כחובש, מרצה בשנים האחרונות על סיפורו, ובשבוע שעבר הרצה בפני חניכי שבט סהר בשכונת מליבו.
"צריך להעלות את המודעות, כדי שאנשים יוציאו את זה החוצה. בסופו של דבר אני רואה שזה עוזר, ויש לזה אימפקט חיובי". סיפור יוצא דופן

פרטי

הנושא של פוסט טראומה עלה לאחרונה לכותרות בגלל סיפורו של איציק סעידיאן. מדובר בנושא שלא מטופל בצורה ראויה, ולא מקבל את החשיפה החשובה שהוא צריך לקבל. את התמונה הזו צריך לשנות, ואחד האנשים שעושה זאת, הוא אור אילון הנס ציוני. אור, הסובל מפוסט טראומה בעקבות שירותו כחובש, מרצה בשנים האחרונות על סיפורו, ובשבוע שעבר הרצה בפני חניכי שבט סהר בשכונת מליבו.

אילון בן ה-25, גר בתל אביב, אך במקור הוא מנס ציונה, וכל משפחתו גרה בעיר. הוא למד בתיכון בן גוריון, עסק במוזיקה והיה מעורב מאוד בצופים. אור התגייס ישר אחרי התיכון, יום אחרי הכניסה הקרקעית לצוק איתן. את סיפורו המדהים של אור הוא מעביר בהרצאות שלו, וכעת, לאחר הרצאה בעיר ולפני כמה הרצאות נוספות, הוא מספר אותו גם לכל נס ציונה.

אור, ספר לנו על השירות הצבאי שלך?

התגייסתי לחטיבת כפיר. יצאתי לקורס חובשים במשך כמה חודשים, ואז חזרתי למחלקה שלי. משם עלינו לגדוד, והגענו ישר לגוש עציון. אחרי 8,9 חודשים שעושים תרגילים, באמת שם התחיל הצבא. כשהגענו לגוש עציון, על המעצר הראשון היה ירי חי. ממש "קאונטר סטרייק", ועוד לא הייתי בן 19. אח"כ המשכתי לתאג"ד, מחלקת הרפואה בגדוד. ההתמודדות הייתה קצת אחרת, כי קודם כל אתה לוחם ורק אח"כ אתה חובש. ההתעסקות היא בפיגועים, וכל מה שקורה בגזרה, כולל פח"ע ותאונות דרכים".

מה היו הקשיים?

"היינו כמעט שנה בקו, בלי הפסקה, בלי אימון, בלי התאווררות ובלי כלום. הייתה שגרה מאוד שוחקת, מן רוטינה שלא נגמרת. אתה קם לכל הדברים שיש לך לעשות, אתה עושה צירים, מחסומים וצ'ק פוסטים. אתה צריך לצאת לכל מעצר של כל פלוגה שמצטרפת אליך, כי אתה המחלקה הרפואית. בין אם זה פעילויות של הגדוד, או כל פעילות אחרת, אתה שם. מצאנו את עצמנו ברוטינה שאנחנו נמצאים בהרבה פיגועים, ברמה של 4-5 פיגועים בשבוע. לא היינו ישנים, היינו מוקפצים כל הזמן. היו לי כמה אירועים מאוד ספציפיים שהשפיעו עלי מאוד. היום אני רואה את זה".

אתה זוכר את האירוע המכונן של השירות? זה שאתה זוכר יותר מכל?

"היה פיגוע ירי בצומת הגוש. מחבל ירה תוך כדי נסיעה בפקק. ראיתי את זה קורה מול הפנים. הוא חלף על פנינו עם נשק מחוץ לרכב. היינו צריכים לתפעל את האירוע מבחינה של לוחמה, לנטרל אותו, ואז להתחיל לטפל. הרופא שלנו, שזה היה היום הראשון שלו בתפקיד, לא היה כשיר מבצעית בכלל. הרכב של המחבל נתקע ברכב בסוף הפקק. במזל היה שם שוטר מג"ב על אזרחי שירה בו. הגענו לטפל, והייתה טרמפיסטית מאחורה, שוכבת על הכיסאות מלאה בזכוכיות ולא מגיבה. היה איזה 15-16 כדורים בצד של האוטו, אבל אף אחד לא פגע בה והיא רק נפגעה. הסתכלתי מקדימה, וראיתי שיש חור של קליע בשמשה הקדמית, לצערי הוא היה בתוך הראש של הנהג. נשארתי שם ושלחתי את השאר קדימה".

מה אתה עוד זוכר?

"אני מסתכל על הבנאדם ומנסה להבין למה אני מכיר אותו, אבל אני מנסה לנתק את זה ולטפל בבנאדם. אני רואה שאין חור יציאה של הכדור, והמנגנון פיצוי של הגוף שלו עובד. יש לו דופק חזק בגרון. הוצאנו אותו וגזרנו את חגורת הבטיחות. תפסתי את הרופא ואמרתי לו: "אנחנו עושים לו אינטובציה ומעלים אותו לאמבולנס". כשניסיתי לפתוח את הפרוצדורה, הגיעה אחות בית חולים על אזרחי שירדה מהאוטובוס, תפסה אותי בווסט, ואמרה לי לזוז ושאני לא יודע מה אני עושה. היא התחילה לצעוק על הרופא ולעשות שטויות. עמדנו בשוק, אבל התעשתי, תפסתי אותה והעפתי אותה שלא תתערב".

מה עוד קרה שם?

"אני מגיש לו את הכלים, מגיעה קצינה של החטיבה ומתחילה לצרוח עלי שמה נראה לי שאני עושה את זה על הרצפה. אני מנסה להגיד לה שאני במקום מאובטח. היא מתחילה לריב איתי, אז פתחתי את הדלתות של האמבולנס, ועליתי עם פרמדיק לאמבולנס. אמרתי לו שיבצע את הפרוצדורה, אבל הוא אמר לי שהוא לא מוכן להשתמש בציוד של הצבא. התחלתי לריב איתו, ותוך כדי הדופק של הבנאדם הולך ויורד. הוא אמר שהוא לא מוצא את התיק, ולא מוכן לבצע את הפעולה בלי התיק שלו, שהוא כנראה שכח אותו בזירה. הבנאדם לא שרד את המקרה. בסופו של דבר, נהג האמבולנס הוריד אותי באמצע ציר 60. חזרתי לצומת הגוש, ודברים עדיין התנהלו. היום באירוע עוד שני הרוגים - ילד אמריקאי שהיה בדרך לנקודת חלוקת אוכל לחיילים, ואזרח פלשתיני".

איך המשכת?

"חזרנו לבסיס אחרי 3 וחצי שעות בידיעה שעוד שעה יש לי ישיבה לפני פעילות די גדולה. החבר'ה לא מדברים אחד עם השני. שותים קפה ומעשנים סיגריה, והיו חבר'ה שיצאו הביתה. כל הזמן הזה, אני מנסה לחשוב מאיפה אני מכיר את הבנאדם. אחר כך, אני מקבל הודעה מחבר שיצא הביתה באותו יום, עם כתבה מוויינט, עם התמונה של הבנאדם, והוא כתב לי "זה לא הבנאדם שלקח אותנו לפני חודש לאכול בבית שלו". ואז, נפל לי האסימון".

מי זה היה?

"זה היה בנאדם מאלון שבות שלקח אותי ואת חבר שלי לאכול אצלו בזמן שמחת תורה וההקפות. הוא לא שאל איך קוראים לנו, פשוט לקח אותנו בשתי ידיים, והכניס אותנו לאכול אצלו בבית. הכיר לנו את המשפחה שלו. מצאנו את עצמנו יושבים שם כמה שעות, מדברים וצוחקים. זה היה אירוע די רציני שאתה פתאום מכיר בנאדם שמת לך בידיים. זה היה נורא".

היו עוד מקרים?

"היו עוד כמה וכמה אירועים שהשפיעו עלי. היה פיגוע של החבר'ה מהמסייעת. חמישה חבר'ה נדרסו במכה, והוא גם ניסה לדקור אותם, אבל חייל שהיה בצד ירה בהם. אחד החבר'ה שלנו נפצע בגפיים התחתונות, הוא איבד כמעט 3 ליטר דם. שאר החבר'ה עם שברים בעמוד שדרה בידיים ברגליים. הקטע היה שהרבה זמן התבזבז שם, כי הקצינה אמרה לנו שהמחבל צריך לעלות ראשון על אמבולנס כי הוא פצוע הכי קשה, ולא החבר'ה שלנו. היה שם בלאגן רציני. אני בתור מפקד אירוע צריך להתאפק שזה חברים שלי ששיחקנו יחד באקסבוקס רק לפני כמה שעות. זה לא נתפס, אתה צריך לתעדף את מי אתה מפנה קודם, בגלל עצם הפציעות שלהם וזה שורט אותך. אתה צריך להחליט על חיי אדם וזה חברים שלך".

ספר לנו על ההרצאות שלך

אני מרצה ממקום תפעולי. הגעתי לזה די בטעות, כי הייתה פרמדיקית ששאלה אם בא לי לבוא להרצות בסוף קורס פרמדיקים. הפחד הכי גדול שלי היה לדבר על זה, אבל זה נותן לי הרבה, ונותן להם מעבר. היום אני מרצה איפה שאני רק יכול. יצא לי להרצות בתנועות נוער, בתיכונים, במכינות קד"צ, והאמת שרוב ההרצאות שלי היו בצבא עצמו. אני מדבר על מה שקרה לי, על פוסט טראומה, ועל הסיפור שלי. מה קרה, איך זה מתפרץ, מה זה אומר פוסט טראומה, וההשלכות על החיים והסביבה".

"אני מנסה להראות שאנחנו חלק מהעם. הייתה תפיסה שפוסט טראומתיים זה "פלופים" שאין להם כלום בחיים וזה לא נכון. הרבה חבר'ה כמוני, וחברים שלי שהכרתי בעקבות פוסט טראומה, הבנתי דרכם שיש יותר מודעות, אבל אתה רואה את הכמויות, וזה בלתי נתפס. המספרים הם לא הגיוניים, ואנשים פה בסוף חיים לבד, וזה נורא. צריך להעלות את המודעות, כדי שאנשים יוציאו את זה החוצה. בסופו של דבר אני רואה שזה עוזר, ויש לזה אימפקט חיובי, וזה מה שחשוב".

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה