בתמונה: איתי ז"ל בסיום מסע כומתה, עם אמו ואחיו

בנם של ערן ז"ל ודורית תבדל"א ואח לעמית , חבריו למחלקה כינו אותו: "הלב של המחלקה", מספרים כי תמיד נהג בכבוד כלפי כל אחד מהחברים.
גם כאשר קודם לתפקידים שבהם היה כביכול מעליהם, נשאר באותה ענווה וחברות.
אחת התכונות הבולטות של איתי היתה ההתמדה והרצון להצליח בכל תפקיד.
הוא לא ויתר לעצמו ותמיד חתר בהתמדה להשיג את היעדים שהציב לעצמו. כך הצליח להצטיין בכל תחום שבו בחר להשקיע.
בגיל שש התחיל ללמוד קפוארה ובגיל אחת-עשרה כבר מונה לעוזר מאמן וזכה במקום הראשון בתחרות העירונית.
בגיל 15 היה שופט כדורגל עד הגיוס.
חלומו היה להתגייס לקרבי ולשם כך התאמן במשך שנתיים ב"אדרנלין כושר קרבי", במקביל הקים קבוצת כושר קרבי לחבריו בשם "בדרכי איתי" ואימן אותם באופן פרטי . התגייס לצה"ל והוכשר כלוחם בסיירת גולני וגם שם היה בתפקיד קשר מ"פ.

לאחר מספר חודשים נפצע אך התעקש להמשיך לשרת כלוחם קרבי ועבר לגדוד 13 בגולני שם עבר מספר קורסים שגם בהם כמובן הצטיין ( מספר ימים לאחר תחילת המלחמה היה אמור לקבל מצטיין גדוד 13 כמש"ק תקיפה ).
איתי סורב לצאת לקצונה בטענה שאין מוכשר ממנו בחיל ויש צורך ב 4 לוחמים (!!) כדי להחליף אותו.

בשמחת תורה שהה במוצב נחל עז, כשהתחילה מתקפת המחבלים חבר למפקדו נמרוד ויחד עם יוחאי דוכן הי"ד וחרובה הגשש הי"ד נלחמו במשך שש שעות בקרב גבורה שאין לתארו במילים על חמ"ל נחל עוז
הם הרגו בנשק ולאחר מכן בסכינים ובידיים חשופות עשרות מחבלים. איתי נלחם ללא חת וגבורתו הצילה 7 חיילים. הקרב שנהלו מנע גישה לחומרים מסווגים של צה"ל שהיו בחמ"ל ובלם את כניסת המחבלים ליישובים הסמוכים ובכך הצילו חיילים ואזרחים רבים.
ברגעי הקרב האחרונים כשהחמ"ל עולה בלהבות קראו להם המחבלים הארורים להיכנע, אך הם השיבו: לעולם לא! ומתוך גבורה יהודית גאה נהרגו.

איתי לימד אותנו: כח רצון ,התמדה וחתירה למצויינות, כבוד לכל אדם וענווה, גבורה וגאווה יהודית ומסירות נפש למען עם ישראל.