דוד וליאורה גוזיקביץ': סיפור חיים ואהבה של פעם בדור, של גבורה, אובדן ותקומה בנס ציונה

דוד וליאורה גוזיקביץ' : סיפור חיים ואהבה של פעם בדור, של גבורה, אובדן ותקומה בנס ציונה.

מעטים האנשים עליהם ניתן לומר שחייהם משקפים את כל סיפורו של העם היהודי והמדינה שבדרך – אך סיפורם של דוד וליאורה גוזיקביץ' מנס ציונה עושה בדיוק זאת. זהו סיפור של הישרדות, גבורה, אהבה עיקשת, בניית משפחה לתפארת וחיבור עמוק לקהילה המקומית, הנמשך כבר עשרות שנים.

דוד גוזיקביץ', כיום בן 98, הוא דמות מופת מקומית, שזוכה לכבוד יוצא דופן. ליאורה, אשתו בת ה־90, מתארת אותו בעיניים נוצצות, דבר מדהים אחרי כשבעה עשורים של נישואים. בדבריה, היא מחמיאה לו כמו שרק מעטות יודעות, עם טעם של פעם.

“דוד הוא האדם הכי נפלא בעולם. כל מה שאני רק רוצה – הוא גורם לזה לקרות”. המשפט הפשוט הזה נושא בתוכו 70 שנות נישואים, שותפות וחברות אמיצה שעברה מבחנים היסטוריים ואישיים כאחד.

מהפלמ"ח לנס ציונה – חיים של שליחות וגבורה

סיפורו של דוד מתחיל הרבה לפני נס ציונה. בגיל 17 בלבד התנדב לפלמ"ח ושירת בחטיבת הראל, תחת פיקודו של יצחק רבין הצעיר. הוא היה בין הלוחמים שפרצו לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות, ישן על אבנים, עבד בפרך ונלחם בתנאים קשים מנשוא. “הוא סיפר שהם נלחמו ממש קשה”, נזכרת ליאורה, “לא הייתה להם טיפת נוחות, רק אמונה בדרך.”

אבל עוד קודם לכן נשא דוד על גבו טראומה בלתי נתפסת: הוא עלה לארץ בגיל 17 מפולין, לאחר שאיבד את משפחתו בשואה. בגיל 14 נשלח לעבוד במכרה יחד עם אחיו. כשחזר לביתו לאחר המלחמה – לא מצא איש. מתוך האובדן הזה בחר לא רק לשרוד, אלא לבנות חיים חדשים בארץ ישראל. מיד עם הגעתו התנדב ללחימה, ובהמשך שירת שנים ארוכות בצבא הקבע, בין היתר כמפקד בתל השומר. לאחר פרישתו עבד כאב בית בבית ספר בחולון.

ליאורה עצמה היא סמל של חריצות ומסירות. היא עבדה כאחות בבית חולים במשך 50 שנה, החלה לעבוד כבר בגיל 14 ופרשה רק בשנת 2000. “עבדתי כל החיים”, היא אומרת בגאווה. לפני כחודש חגגה יום הולדת 90 במסיבה מרגשת – עדות לאהבה הרבה שמקיפה אותה.

אהבה נגד כל הסיכויים: שבעים שנות נישואים

סיפור היכרותם כמעט קולנועי: הם נפגשו בהצגה בתיאטרון “הבימה”. היא הייתה תלמידה צעירה, הוא חייל – והמראה שלו הותיר עליה רושם עמוק שנמשך עד היום. "הוא סיפר לי סיפורים מדהימים שהשאירו אותי פעורת פה", מסכמת ליאורה את סיפור ההיכרות שלהם.

אך מאחורי הרומנטיקה הסתתרו גם קשיים גדולים. דוד שירת בקבע ונעדר מהבית רוב השבוע. “גידלתי את שלושת הילדים כמעט לבד”, מספרת ליאורה בכנות. “הוא היה מגיע הביתה פעם בשבוע. אלה היו זמנים אחרים – קיבלנו את זה כמובן מאליו”. בנוסף, הזוג התמודד עם דעות קדומות: היא מזרחית והוא אשכנזי, ורבים אמרו “שלא יהיה להם סיכוי”. ליאורה מחייכת היום: “ברוך השם, הסתדרנו יפה מאוד. דוד אומר שאלוהים 'שכח' אותנו בקטע הזה. זה כזה דבר חמוד ומתוק להגיד.”

לזוג שלושה ילדים – בן ושתי בנות – וכל אחד מהם הקים משפחה משלו. כיום יש להם שישה נכדים ונין שלישי טרי. ילדיהם הגיעו להישגים מרשימים: מהנדס אלקטרוניקה, אדריכלית ודוקטור לכימיה. “הנכדים שלנו – כל אחד יותר טוב מהשני”, אומרת ליאורה בגאווה גלויה. “אני כל כך מאושרת מכל מה שיש לנו. אני מברכת את עצמי שהצליח לי הכול.”

משפחה לתפארת וקהילה מחבקת בגיל 98

למרות גילו המתקדם, ראשו של דוד צלול. “יש לו עליות וירידות, כמו לכולם בגילו”, מציינת ליאורה בעדינות. לפני מספר חודשים נערך לכבודו טקס מרשים על סיפור חייו, אליו הגיעו כ־400 איש – עדות להערכה העצומה שהוא זוכה לה בקהילה. דוד התרגש מאוד, קיבל את הכבוד הראוי לו, והוא היה מאושר מאוד באותו יום.

היום בני הזוג ממשיכים להיות פעילים חברתית. הם מגיעים למועדון מרכז היום של נס ציונה, שם דוד הוא החבר המבוגר ביותר. “הם מכבדים אותו כאילו היה סבא של כולם”, מספרת ליאורה בהתרגשות. “אפילו המטפל קורא לו ‘סבא’ ומתנהג אליו כמו לנכד שלו.”

ברגע אינטימי ומשעשע היא משתפת אנקדוטה עדינה: “הבוקר הוא אמר לי שהוא רוצה למות. עניתי לו שגם אני רוצה – אבל זה לא ‘תוכנית כבקשתך’. שנינו צחקנו”. בין השורות מסתתרת תובנה עמוקה על החיים, הזקנה והשותפות ארוכת השנים שלהם.

סיפורם של דוד וליאורה גוזיקביץ' הוא לא רק סיפור פרטי – הוא מראה של דור שלם: דור ששרד, לחם, בנה, אהב והקים משפחה לתפארת. בנס ציונה הם לא רק זוג ותיק – הם נכס אנושי וערכי לקהילה כולה.

והאהבה? היא עדיין שם, חמה, יציבה ומלאת הכרת תודה – גם אחרי 70 שנה יחד.