הילד כבר בן 80: הספר הנוסטלגי של דוד אפלבוים יליד נס ציונה

דוד עם ה"שבט" כולו...

ילידי שנת 1941 חגגו השנה את יום הולדתם ה 80. דוד אפלבוים הוא אחד הילדים האלה, שנולדו בנס ציונה באותה שנה. דוד כתב ספר המתאר, בין השאר, את ילדותו של ילד נס ציוני בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת. הספר נקרא "בשביל החיים" והופץ בתפוצה משפחתית.

קבלו את דוד מספר לאסף ניצן על הספר ועל חייו כנס ציוני צעיר.

"נולדתי בבית חולים בילינסון בפתח תקווה" פותח דוד, שהיה אז בי"ח ליולדות הקרוב ביותר לנס ציונה. גרנו בשכונת הפועלים בצד המזרחי של הכביש הראשי. גרנו בשכירות בצריף עם חצר גדולה, ובה שירותים ומקלחת. בצריף צמחו צמחי יבלית (אינג'יל בערבית). באותם הימים לא היו שמות לרחובות ולא היו כבישים. הכל היה חול וחול.

הצבא הבריטי שלט אז בארץ וחיילים בריטיים, שהיו בעלי כומתות אדומות (ונקראו ה"כלניות"), הסתובבו בכל מקום, גם בשכונה שלנו. הילדות בשכונה הייתה נעימה מאד. אנחנו הילדים היינו הולכים בקיץ יחפים בחול החם. שיחקנו משחקים שונים, כגון: מחבואים, דג מלוח, משחק באולר באדמה בשם ארץ, גולות (ג'ולות), חבל (בעיקר הבנות), האנדס אפ (hands up) ועוד. כן היו "מלחמות" בין ילדי הרחוב שלנו וילדי הרחוב הסמוך. הקרבות נערכו באמצעות רוגטקות. מערבית לשכונת התימנים הייתה שכונת הערבים. במרכז השכונה, היה מסגד גדול שבראשו צריח ובסופו סהר. המסגד נקרא בפי הילדים ג'מעה. במלחמת העצמאות ב-1948 הערבים ברחו מנס ציונה ושכונת הערבים הועלתה באש. הלהבות היו עד השמיים. 

10 גרוש ליום והמטוסים של מלחמת העצמאות

הורי עבדו בקטיף הדרים בפרדסים בסביבה וכן בבית אריזה לפרי הדר, שהיה ברחובות. השכר היה 10 גרוש ליום, והיה קשה להשיג יום עבודה. נס ציונה הייתה מושבה קטנה, המושבה הייתה מחולקת לשני חלקים, שבין שני החלקים הפריד הכביש הראשי (רחוב ויצמן כיום). אני זוכר את החיילים הבריטים על כלי הרכב שלהם שנסעו בכבישי נס ציונה. מלחמת העצמאות הייתה ב-1948, אבא שלי היה חייל בגדוד 55 של בחטיבת גבעתי. בקרב על כיבושה מידי המצרים של משטרת עיראק סואידן, שליד קיבוץ נגבה. הוא נפצע ואושפז בבית חולים. אני זוכר שנסעתי עם אימי לבקר אותו.

במלחמת העצמאות  המצרים התקיפו במטוסים את רחובות ותל אביב ואני עמדתי בחצר וראיתי את הפצצות נופלות על רחובות ואת המטוסים שנסעו להפציץ את תל אביב. אחד המטוסים הופל על ידי חיל האוויר והמטוס נפל בפרדסים על יד בית עובד. הטייס המצרי נתפס והובא למושבה. אנחנו הילדים ראינו אותו שם.

הסברסים בפרדס ו"גבעת האהבה"

המועצה המקומית החליטה לחלק מגרשים לחיילים משוחררים ואבי זכה במגרש ברחוב ההגנה ושם הוא בנה את ביתו. אבי היה בנאי ובנה בעצמו את הבית. עברנו לגור שם  בשנת 1952.  רחוב ההגנה היה הרחוב האחרון בחלק המזרחי של המושבה. הוא גבל בפרדסים, שהיו בזמנו של הערבים. לאחר שנים בנו שם בתים לעולים חדשים. בפעם הראשונה שבאתי עם הורי לראות את המגרש, ראיתי מאחוריו הייתה שורת צברים (סברסים) דוקרניים ועצי שיטה (אקציה) ולאחריה הפרדסים. בזמנו הערבים היו אוספים את פרחי השיטה הצהובים והריחניים לסלים שנועדו לכך. הפרחים, כך אמרו, שימשו ליצירת בשמים.

גן הילדים שלי היה בצפון רחוב הפלמ"ח. היה זה גן נחמד מאד. בחצר הגן היו הרבה עצים גבוהים. אנחנו הילדים היינו יושבים בחוץ על החול ובין השאר, בונים מגדלים מקוביות עץ. הילדים מהגן המשיכו איתי עד לסיום בית הספר היסודי. בכיתה א' למדתי בבית הספר היחידי שהיה במושבה. הוא נקרא בית ספר עממי, שנקרא יותר מאוחר בית ספר ממלכתי א'. בית הספר שכן בצד המערבי של העיר ליד בית הכנסת הגדול, סמוך ל"גבעת האהבה". בכיתה ב' עברנו ללמוד בבית ספר שהוכשר בשכונה במבנה היחיד בה בן 2 קומות ברחוב נורדאו. בכיתה ג' עברנו ללמוד בבית ספר חדש, שנפתח קרוב לביתנו ונקרא בי"ס ממלכתי ב', ששמו השתנה לאחר שנים לבי"ס אשכול. שם באחת מחגיגות הנטיעות בט"ו בשבט, נטעתי  עץ שנמצא שם עד היום . כשהעץ גדל חרטתי את שמי על גזעו. מדי פעם אני עובר ליד ביה"ס ומגניב מבט לעבר העץ "שלי".

טניס בהפועל ואיצ'יקדנה של ראג' קאפור

בכיתה ד' שיחקתי טניס שולחן במועדון "הפועל", ששכן באולם בית הפועלים, שהיה מאחורי מועצת הפועלים. באותו אולם הקרינו יותר מאוחר גם סרטי קולנוע, אנחנו הילדים היינו יושבים על הבמה וצופים בסרט. אחד הסרטים הזכורים לי הוא הסרט ההודי המפורסם הנודד ("איצ'יקדנה") מ-1955 בכיכובו של ראג' קאפור. הייתי גם בחוג קליעה למטרה מטעם הפועל נס ציונה בהנחייתו של אברהם שדה "אברשה". המטווח היה במחצבה, שהייתה ב"גבעת הזיתים", שכונת הדרי סמל העכשווית. מחסן הנשק של ההגנה היה מאחורי מחסן הביצים ברחוב נורדאו. בעלי הלולים היו מביאים את ומחתימים אותם בחותמת הגודל. בשעות אחר הצהריים היינו משחקים בגן הציבורי ליד ביתי, הגן נקרא כיום  "גן נווה". היינו מטפסים שם על העצים.

מגיל צעיר הייתי בתנועת הנוער העובד (חולצה כחולה, חולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים). הסניף היה ברחוב ביאליק. היום שוכן שם בית מרקחת של קופ"ח כללית. במושבה היה גם סניף של תנועת מכבי צעיר. הסניף שכן ברחוב תל אביב, בחלק המערבי של המושבה (מעבר לכביש). אנחנו התחנכנו על בירכי תנועת העבודה. היינו שרים שירים עבריים ורוקדים ריקודי עם.  ב 1 במאי (חג הפועלים הבין לאומי) היינו חניכי הנוער העובד משתתפים בתהלוכה המסורתית של ההסתדרות ליום זה ונושאים בגאון את הדגל האדום.

בחופשות היינו יוצאים למחנות עבודה. דהיינו, לעזור בקיבוצים בעבודות שונות, כגון: קטיף ועבודות חקלאיות אחרות. היינו מטיילים בשבתות בגבעות הכורכר וקוטפים כלניות, נוריות ועוד.  אז עוד לא הייתה הגדרת פרחים מוגנים. בשבתות היינו עושים גם טיולי אופניים לשטחי נרקיסים ליד עיינות, הנרקיסים צמחו בביצה, שהייתה במקום, ואנחנו היינו נכנסים לביצה וקוטפים את הנרקיסים כולל הבצלים (הנרקיס אז לא היה פרח מוגן). שתלתי בחצר את בצלי הנרקיסים. בכל חורף הנרקיסים היו צומחים והיו פורחים לתפארת. הם החזיקו מעמד כעשרים שנה.

מוכרי הנפט והסודה, והשירים של יפה ירקוני

ברור שלא נשכח את מחלק הנפט, שמיכל הנפט הגדול שלו היה על עגלה כשהחמור בראש. מחלק הנפט היה מצויד בפעמון. כשהוא היה מגיע לרחוב הוא היה מצלצל בפעמון וקורא "נפט, נפט" . השכנים היו יוצאים לקנות את הנפט, ששימש בין השאר לתנורי חימום, הדלקת עצים לצורך חימום דודי מים לכביסה ועוד.

בתקופה מסיימת היה עובר ברחוב מוכר סודה. למוכר הסודה היה טנדר ובתוכו בקבוקי הסודה. המפעל לייצור הסודה היה בנס ציונה. בימי העצמאות היו סוגרים את הכביש הראשי והתנועה לרחובות וראשון לציון הייתה בכבישים עוקפים. היינו רוקדים הורה סוערת במעגלים כיתתים והיה שמח. בחצות היו מקרינים סרט חינם בקולנוע "נוה".

והוא מסכם:

בעמוד האחרון של הספר כתבתי: זהו, הגעתי לגיל 80 גיל הגבורות. זה הזמן לעשות סיכום ביניים של חיי עד עתה. בספר אני מתאר את ילדותי הטובה במושבה הקטנה נס ציונה. את התקופה של המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות , נערותי ובחרותי. את המושגים, שהיו אז חלק בלתי נפרד מהחיים: החלבן, מוכר הקרח ומוכר הנפט. מאז הכל השתנה, כמו שנאמר בשירה הנוסטלגי של יפה ירקוני "היו זמנים". המושבה נס ציונה הפכה לעיר, כל המושגים השתנו והחיים נמשכים.

דוד בילדותו... היו זמנים !

.