הכי יקרה שיש: סיפור הנתינה המרגש של יקירת העיר נגה שמח

כששמואל בוקסר, ראש עיריית נס ציונה, התקשר לנגה שמח כדי לבשר לה שנבחרה לקבל את אות יקירת העיר, הוא תפס אותה באמצע משימה שגרתית למדי עבורה: אריזת מוצרי טואלטיקה לחיילי חטמ"ר יהודה.

"ראש העיר שאל אם אני מזהה אותו ועניתי בהתנצלות שלא", היא נזכרת בחיוך. "אז הוא הזדהה בשמו. אמרתי לו: 'כן, במה אוכל לעזור?' והוא ענה שהוא שמח לבשר לי שנבחרתי פה אחד כיקירת העיר. נאלמתי לכמה שניות ועניתי בפשטות תודה. לא ידעתי מה לומר יותר מזה".

בוקסר ביקש ממנה לשמור את הבשורה בסוד עד לפרסום הרשמי. כשבעלה יהודה שאל מי התקשר, השיבה לו בפשטות: "מישהו שרוצה לתרום". אלא שבעלה ובתה, שכבר היו בסוד העניינים, לא הרפו, והיא שיתפה אותם בבשורה המשמחת.

"כמובן שהם שמחו, ואני המשכתי בעיסוקיי", היא מספרת.

המשפט האחרון אולי מתמצת יותר מכל את סיפורה של נגה שמח. גם רגע של הכרה עירונית יוצאת דופן לא גרם לה לעצור את מה שהיא עושה כבר עשרות שנים: לעזור, לתמוך, לארגן, לארוז ובעיקר להיות שם עבור מי שזקוק לה.

הכול התחיל מאמא שביקשה עזרה עבור בנה

סיפור ההתנדבות של שמח לא התחיל ביוזמה גדולה או בתוכנית מסודרת. הוא התחיל דווקא מתוך צורך אישי, כאשר הגיעה עם בנה לסניף אגודת ניצן, שפעל בשעות אחר הצהריים במבנה בית הספר התומר בנס ציונה.

כשמזכירת הסניף פרשה, ביקשה ממנה המנהלת רנה ענבר להחליף אותה. שמח סירבה לקבל את התפקיד, אך הציעה לסייע בהתנדבות ברישומים, בתיוקים ובעבודות משרדיות.

בסניף פגשה שתי מתנדבות ותיקות, פאני סגל ודבורה סלע זיכרונן לברכה, שהותירו עליה רושם עמוק.

"מאוד התרגשתי ממסירותן והשקעתן ואמרתי לעצמי: הלוואי ככה אני בגילן", היא מספרת.

בהמשך, בתקופתה של המנהלת אילנה זק, קיבלה על עצמה להדפיס מכתבים ואבחונים במכונת כתיבה שהוצבה בביתה. במשך שנים ביצעה את העבודה בהתנדבות, עד שכניסת המחשבים בתחילת שנות התשעים הפכה אותה למיותרת. אבל שמח לא עזבה את הסניף והמשיכה לפעול בהנהלת ההורים.

במקביל, כאשר ילדיה למדו בבית הספר שקד, החלה להגיע ולסייע למורות במשימות פשוטות: גזירת דפים, סידור ספרי קריאה ועבודות משרדיות.

שם נחשפה מקרוב למציאות של כיתות שבהן יותר מ־35 תלמידים, ולמאמץ העצום של המורות להגיע לכל ילד.

"ראיתי את המצוקה של המורות ואת הקושי שלהן להגיע לכל תלמיד, ובעיקר למתקשים. מניסיוני בניצן הבנתי שילדים שמתקשים זקוקים להדרכה יחידנית".

היא החליטה לעשות מעשה. מאז, כבר יותר משלושה עשורים, היא מגיעה פעמיים בשבוע לבית הספר ומסייעת באופן פרטני לתלמידים הזקוקים לעזרה, בהתאם להחלטת המורות.

"אני מרגישה שליחות בהתנדבות הזו ושמחה בה", היא אומרת.

עם הקמת ארגון "ידיד לחינוך", הצטרפה אליו בעקבות פנייתה של חנה ורשביאק, מי שהייתה מנהלת בית הספר שקד, והיא ממשיכה בפעילותה במסגרתו עד היום.

25 שנים למען החיילים: "בכל מקום הפכתי להיות חלק משמעותי"

לפני כ־25 שנה נפתח פרק נוסף בחייה של שמח, כאשר לאה גרינברג, ששימשה אז יו"ר סניף האגודה למען החייל בנס ציונה, גייסה אותה לפעילות.

השתיים הכירו במסגרת חוג ללימודי ארץ ישראל שייסדה דפנה שגב. באותם ימים אימץ הסניף שלוש יחידות צבאיות: חטמ"ר יהודה, גדוד לביא וחטיבת החילוץ.

במשך כ־20 שנה שימשה שמח מזכירת הסניף בתקופת כהונתה של ריקי שגיא, ולפני כשנה וחצי מונתה ליושבת ראש הסניף.

מאז ועד היום היא פועלת יחד עם המתנדבות לאיסוף ציוד, הכנת חבילות שי בשיתוף בתי הספר והגנים בעיר, וסיוע לחיילים בודדים ולחיילים הזקוקים לתמיכה.

אחד ההישגים שהיא גאה בהם במיוחד הוא הקשר שיצרה בין האגודה למוסדות החינוך בעיר.

"הצלחתי ליצור קשר משמעותי עם מוסדות החינוך לשיתוף פעולה נפלא איתנו", היא אומרת. "אני מתרגשת כשאני מארגנת קבוצות של חיילים לבוא למסלול הדגל בעירנו, שדרכו הם לומדים על ההיסטוריה המפוארת שלה".

עבורה, ההתנדבות איננה רק מילוי צורך נקודתי. זו דרך חיים.

"בכל מקום שבו התנדבתי ואני ממשיכה להתנדב, חשתי את החשיבות והתרומה שלי. לעזור במשרד, להדפיס אבחונים, לקדם ילדים מתקשים, לתמוך בחיילי צה"ל. בכל מקום הפכתי להיות חלק משמעותי שמניע ועושה".

המשפט של החייל שלא יוצא לה מהראש

לאורך השנים פגשה שמח אנשים רבים שהשפיעו עליה. שניים מהם זכורים לה במיוחד בזכות תכונה משותפת: צניעות.

הראשונה היא חנה ורשביאק, מנהלת בית הספר שקד לשעבר.

"היא הייתה סמכותית ודאגה לחנך את התלמידים להיות צנועים. היא דרשה שמתנות סוף השנה למורות יהיו צנועות ולא יקרות", מספרת שמח.

אבל דווקא אירוע קטן נחרט בזיכרונה. באחת מישיבות ועדי ההורים ראתה את המנהלת עומדת ליד הכיור ושוטפת את הכוסות ששימשו את המשתתפים.

"במעשה הזה ראיתי את צניעותה וענוותה. זה ריגש אותי מאוד. למדתי שיש מנהלת שהיא גם בן אדם".

האדם השני הוא אלוף־משנה דרור ויינברג ז"ל, מפקד חטמ"ר יהודה, שנפל בקרב בציר המתפללים בחברון.

"הוא היה צנוע ומכבד מאוד. ידע להעריך את המתנדבות ואת העשייה שלהן למען חיילי החטיבה. היה לו מין חיוך מבויש. הוא היה מפקד נערץ ואישיות יוצאת דופן שהשרתה ביטחון ורוגע. גם ממנו למדתי מהי צניעות".

אבל הרגע שהמחיש לה יותר מכול את משמעות התמיכה בחיילים התרחש דווקא באולם בית הספר התיכון בן גוריון בנס ציונה.

במסגרת יום צה"ל שנערך בבית הספר הזמינה שמח חייל מגדוד לביא, שקיבל את צל"ש הרמטכ"ל לאחר שהציל חייל מתוך טנק בוער.

מול עשרות תלמידי י"א וי"ב ומורות סיפר החייל על שירותו ועל האירוע שבזכותו קיבל את הצל"ש.

בסיום דבריו אמר משפט אחד ששמח נושאת עמה עד היום:

"אם אני כחייל מקבל מסטיק מהעורף, אני יודע עבור מי אני נלחם".

"הוא ריגש את כל הנוכחים", היא נזכרת. "ראיתי את המורות עם עיניים דומעות ניגשות ומחבקות אותו ואומרות לו תודה על שירותו".

מבחינתה, זה היה רגע מכונן.

"האמירה הזאת חתמה בי את ההבנה שאסור לי להפסיק לתמוך בחיילינו ושאין לי זכות לעשות זאת".

כשהמלחמה פרצה, הבית הפך לחמ"ל

משפחת שמח מתגוררת בנס ציונה כבר יותר מ־43 שנה. היא ובעלה יהודה הגיעו לעיר בעקבות מפעל שהקים כאן, ומאז הפכה המושבה לביתם.

ילדיהם גדלו והתחנכו בעיר, וכיום גם נכדותיהם לומדות בחטיבות הביניים בנס ציונה.

"התחברנו לאופי המשפחתי של המושבה, רכשנו חברים, התוודענו להיסטוריה שלה ואנחנו מרגישים כמעט נס ציונים", היא אומרת.

יהודה שמח, צלם תרבויות, הציג בעיר תערוכות, היה חבר בוועדת האמנים והשיק באשכול פיס את ספר צילומיו "צוהר לתרבויות עולם". בני הזוג גם נוהגים לארח בביתם מפגשים קבוצתיים, שבהם יהודה מרצה על מסעותיו בעולם.

אלא שבשעת חירום, הבית המשפחתי משנה את ייעודו.

עם פרוץ המלחמה פתחה המשפחה חמ"ל ביתי לאיסוף ציוד עבור חיילי צה"ל.

"ציוד רב ומגוון זרם מכל תושבי עירנו. בכל יום הוצאנו שני רכבים עמוסים ודחוסים לחטמ"ר יהודה. הבית, המחסן והמסדרון בין הדירות בקומה היו עמוסים ציוד. זה היה מרגש מאוד ומדהים".

הפעילות לא הסתיימה גם כשהימים הראשונים חלפו.

"עד היום תושבים מביאים ציוד, וכשמצטבר משלוח אנחנו אורזות ומעבירות ליחידות שזקוקות".

שמח מדגישה שהעשייה הזו לא הייתה מתאפשרת ללא ההתגייסות של תושבי העיר.

"הקשר שלי עם תושבי העיר חברי וחם. רבים תומכים מאוד ותורמים לאגודה. בעיניי הם חברים באגודה למען החייל. התושבים נענים לכל פנייה שלי ותורמים בנדיבות".

200 חבילות בסלון, ובעל אחד שמזיז את כל הרהיטים

מאחורי עשרות שנות ההתנדבות של נגה עומדת גם משפחה שלמה שהפכה לחלק בלתי נפרד מהעשייה.

בעלה יהודה הוא שותף מרכזי, ולעיתים קרובות גם מי שנדרש לוותר על הסלון הביתי לטובת החיילים.

לקראת חג הפסח וראש השנה מתקיים בביתם מבצע אריזה מיוחד של חבילות שי לחיילים בודדים ולחיילים נזקקים.

"יהודה מפנה את הרהיטים מהסלון לטובת כל המצרכים שייכנסו לקרטונים. אנחנו פותחות 'מפעל אריזה', ובסיומו נערמים כ־200 קרטונים עמוסי כל טוב".

רק לאחר שנציגי היחידות מגיעים לאסוף את החבילות והסלון מתפנה, מחזיר יהודה את הרהיטים למקומם.

בין לבין הוא גם מתעד את הפעילות במצלמתו.

גם הנכדות משתתפות באריזות, וכך הופכת ההתנדבות למסורת משפחתית שעוברת מדור לדור.

"הן חשות שמחה וסיפוק מכך", מספרת שמח.

כשנשאלה למי הייתה רוצה להקדיש את אות יקירת העיר, התשובה הייתה ברורה.

"אני מקדישה באהבה ובתודה למשפחה שלי את הזכייה כיקירת העיר. ולכל התורמים והתומכים אני אומרת: יש לכם זכות וחלק בזכייה הזו, ואני מודה לכולכם כל כך".

מאות כובעי צמר ואישה אחת שלימדה אותה מהי אהבת חינם

אחת היוזמות ששמח נושאת בלבה היא שיתוף הפעולה בין האגודה למען החייל לבין סניף ויצו בנס ציונה, במסגרתו נסרגים ונשלחים כובעי צמר לחיילי צה"ל.

מי שיזמה את הפעילות הייתה אלומה דולפין ז"ל, מתנדבת ויצו ששמח הכירה במסגרת החוג ללימודי ארץ ישראל.

בזכות היוזמה סופקו מאות כובעי צמר ליחידות לוחמות רבות.

"אלומה הייתה מפעל התנדבות יחיד, מיוחד ומדהים. תמיד חיפשה לעשות למען האחר, ולא חשוב מי הוא. ממנה למדתי מהי אהבת חינם אמיתית".

כיום ממשיכה להוביל את מפעל סריגת הכובעים צילה נבון, מתנדבת ותיקה נוספת בוויצו.

עבור שמח, זו דוגמה נוספת לכוחה של יוזמה קטנה שצומחת בזכות אנשים שמוכנים להקדיש מזמנם לאחרים.

החלום הבא: שכל משפחה תוכל לקחת את הילדים למופע בחנוכה

אות יקירת העיר אינו ההוקרה הראשונה ששמח מקבלת על פעילותה. בשנת 2025 נבחרה לאשת השנה במסגרת ארגון ליונס, ובעבר זכתה גם בהכרה כמתנדבת מצטיינת באגודה למען החייל הארצית.

אבל מבחינתה, הפרסים אינם נקודת סיום.

"אני נוצרת בלבי את הכבוד וההוקרה שזכיתי בהם וממשיכה הלאה וקדימה. אמשיך לעשות למען ילדי העיר ולמען חיילינו היקרים".

אחד החלומות שהיא מקווה להחזיר לחיים הוא יוזמה חברתית שהובילה לפני מגפת הקורונה.

באותם ימים גייסה תרומות מחברים לרכישת כרטיסים למופעי חנוכה עבור משפחות נזקקות, כדי לאפשר להורים ולילדיהם ליהנות יחד מחוויית בילוי משפחתית.

באמצעות יעל בן־נון גובר הועבר הכסף לקריית התרבות, ובשיתוף מחלקת הרווחה חולקו הכרטיסים למשפחות.

"אני מקווה מאוד שנוכל לשוב ליוזמה הזו ואולי להפוך אותה למסורת חברתית בעירנו", היא אומרת.

"כל מתנדב יכול להתחיל בצעד אחד"

בסיום השיחה, כששמח נשאלת מה הייתה אומרת לתושב או לתושבת שרוצים לתרום לקהילה אבל אינם יודעים כיצד להתחיל, היא בוחרת להיעזר בסיפורו של אברהם אבינו.

היא מזכירה את פרשת "לך לך", שבה נצטווה אברהם לצאת לדרך, ומוצאת בה מסר לכל מי ששוקל להתנדב.

"כך כל מתנדב יכול להתחיל בצעד אחד ולהמשיך קדימה לעשייה".

בעיניה, התנדבות אינה רק סיוע למי שזקוק לעזרה. היא גם הדרך לבנות חברה טובה, מחוברת ואכפתית יותר.

"ההתנדבות והנתינה לזולת הן ערך יהודי עליון מקדמת דנא. היא יוצרת חברה עם אהבת חינם, מחזקת את הקהילה ונותנת ביטחון שתמיד יש מי שאפשר להיעזר בו, ומעניקה תחושת שייכות חברתית".

ומה מקבל מי שנותן כל כך הרבה מעצמו?

"שכרו של המתנדב הוא הסיפוק וההנאה בעשייתו וההערכה החברתית".

ואז, כמעט כמו בתחילת השיחה, היא מסכמת בפשטות:

"ממליצה מאוד להתנדב".

אחרי יותר משלושה עשורים לצד תלמידים מתקשים, כ־25 שנות פעילות למען חיילי צה"ל, אינספור חבילות שנארזו בסלון הביתי ואות יקירת עיר אחד, נדמה שנגה שמח אינה זקוקה להסברים נוספים. היא פשוט ממשיכה לעשות.