המהפכן הבודד משכונת רמות: בצלאל כהן יוצא למלחמה על נשמת המגזר החרדי ועל עתיד הדמוקרטיה הישראלית

המהפכן הבודד משכונת רמות: בצלאל כהן יוצא למלחמה על נשמת המגזר החרדי ועל עתיד הדמוקרטיה הישראלית

המלכוד החרדי וההתמקדות בשוליים בצלאל כהן אינו חושש להצביע על הכשל המבני בטיפול המדינה והפילנתרופיה במגזר החרדי. לטענתו, המאמץ המופנה למיינסטרים השמרני רק מחזק ממסד מושחת ומתבדל הפועל נגד כוחות השינוי. כהן מדגיש כי כ-40% מהחברה החרדית כבר בשלים לתמורות, אך הם נותרים מוזנחים ו"מורעבים" כלכלית ופוליטית. "זה כמו מי שיש לו שדה ושם זרעים בחצי אחד ומשקה את החצי האחר ומתפלא ששום דבר לא צומח", הוא מסביר בשיחה עם שחר אילן. לדבריו, המדינה עצמה אפשרה לדור הצעיר להפוך לשמרני ומתבדל יותר, בזמן שהיא נאבקת לשווא עם המנהיגות הפריבילגית שאין לה שום אינטרס להשתנות.

המעבר משילוב תעסוקתי למהפכה ערכית לאחר עשורים של הקמת ישיבות תיכוניות וקרנות סיוע, כהן הגיע למסקנה כי שילוב בשוק העבודה ובצבא אינו מספיק ללא "שותפות ערכית בסוגיות של אזרחות, דמוקרטיה וממלכתיות". הוא מזהיר כי הציבור החרדי חי בתודעת "שטייטל", בין אנרכיה לאוטונומיה, ואינו מבין את נחיצות שלטון החוק. באמצעות המכון החרדי לדמוקרטיה, הוא שואף להטמיע מושגים כמו ליברליזם והומניזם בתוך העולם התורני. "הכשל החרדי הגדול ביותר הוא שהם לא מבינים מהי מדינה", הוא קובע, וטוען כי ניתן למצוא ביסוס הלכתי לערכים דמוקרטיים אלו, כפי שנעשה בעבר על ידי בכירי הפוסקים.

מחיר הנידוי והחיפוש אחר ברית חדשה יוצאות הדופן של כהן גבתה ממנו מחיר אישי כבד מנשוא. הוא ספג הפגנות אלימות מתחת לביתו, פשקווילים שהגדירו אותו כ"ראש הנחשים" ואף סולק מבית הכנסת בו התפלל. הקשר עם דודיו, שהיו לו כמשפחה מאמצת, נותק לחלוטין לפני שני עשורים בעקבות פעילותו. למרות העייפות, כהן מאמין בצורך להקים "ברית של אאוטסיידרים" – חרדים מודרניים, מזרחים ובעלי תשובה – שיצרו מיינסטרים חלופי וממלכתי. "אני יותר מפחד ממה שיקרה אם אני לא אדבר ממה שיקרה אם כן אדבר", הוא מתוודה, ומבהיר כי ללא שותפות אמיתית כזו, ישראל לא תוכל לשרוד כדמוקרטיה ליברלית.

מתוך הכתבה:

(ראו בכלכליסט-)

https://www.facebook.com/share/p/1Dm7pWzCrj/

כהן (51) הוא גדול המהפכנים החרדים של דורו. כבר לפני 20 שנה הוא פעל לשילוב גברים חרדים בעבודה ובאקדמיה, והיה שותף להקמת שתי המסגרות החשובות בתחום — המחלקה העוסקת בשילוב חרדים בג'וינט, וקרן קמ"ח (קידום מקצועי חרדי) התומכת בלימודים גבוהים לחרדים ובהכשרה מקצועית. בראשית העשור הקודם הוא הקים ישיבה חרדית עממית ראשונה שמכינה לבגרות — היום יש עשרות כאלה; בין לבין דחף להקמת כתב עת למחשבה חרדית מודרנית וישיבת הסדר חרדית. כעת הוא מקים את המכון החרדי לדמוקרטיה. על כל אחד מהמפעלים האלה הוא סופג ביקורת קשה בחברה שבה הוא חי, לעתים עד כדי רדיפה אישית ונידוי מבית הכנסת. אבל הוא לא נואש. מתניע תהליך אחד, רואה אותו מתגלגל, ועובר להניע את השינוי הבא.

אז עכשיו דמוקרטיה. "כשהתחלתי לעסוק בשילוב חרדים בתעסוקה, באקדמיה ובחינוך חשבתי שנצליח להגיע לחיים משותפים נורמליים", הוא מסביר. "אבל בתקופת הקורונה הבנתי שהאופטימיות שלי לא היתה מוצדקת מספיק. ראיתי שהמדינה קובעת כללים של סגירת בתי ספר ומניעת שמחות גדולות, והחרדים עושים דין לעצמם. גם חרדים שהשתלבו בתעסוקה ובאקדמיה לא השמיעו קול אחר, לא אמרו: 'רבותיי, זה לא עובד כך, אנחנו לא יכולים לאפשר אנרכיה'. זה חזר באסון מירון, וברפורמה המשפטית. ומצב רוחי נעשה קודר יותר ויותר, עד שהבנתי שלא מספיק שילוב בתעסוקה, אקדמיה וצבא בלי שותפות ערכית בסוגיות של אזרחות, דמוקרטיה וממלכתיות, ושלשם צריך לכוון".

דמוקרטיה היא מושג כללי מאוד, גם אצל חילונים ליברלים. איך מטמיעים את הרעיון הערטילאי הזה בחברה החרדית, הנשמעת קודם כל לרבנים?

"לפני דמוקרטיה, לפני ממלכתיות, העניין הוא אזרחות. הכשל החרדי הגדול ביותר הוא שהם לא מבינים מהי מדינה. הם עוד חיים בשטייטל, בין אנרכיה לאוטונומיה. הם לא מבינים לשם מה נועדו החוקים. וזו הנקודה המרכזית בהשתלבות — שאלת העמדות והערכים ביחס למדינה ולחברה. אבל מניסיוני, לא כל כך קשה לגרום לצעיר חרדי להבין שזה בעוכרינו, שבסוף גם הפרט ובטח הכלל נהנים מחוק וסדר. אני חושב שבעבודה טובה יש לנו סיכוי להגיע לעשרות אחוזים של חרדים שיבינו אזרחות, דמוקרטיה וממלכתיות. אני עשיתי את זה עם קבוצה של צעירים חרדים — ראיתי איך בשבעה מפגשים אנשים שינו את דעתם".

איך עושים את זה? מה המכון מבקש לעשות?

"המכון אמור לפתח שפה פנימית חרדית שתדבר על חמישה מושגים: אזרחות, ממלכתיות, דמוקרטיה, ליברליזם והומניזם. המושג הבסיסי ביותר הוא העיקרון ההלכתי ש'דינא דמלכותא דינא' — דין המלכות מחייב".