השראה, עקשנות והגשמת חלום: חלי אדמס מנס ציונה שבחרה בגיל 40 ללמוד להיות אחות אקדמאית

סיפורי הגשמה כמו של חלי אדמס, בת 45 מנס ציונה, קשה מאוד למצוא. נתחיל מהסוף, לחלי היה חלום להיות אחות, והיא הגשימה אותו. עם זאת, היא ממש לא עברה את הדרך הסטנדרטית שעוברת כל אחות מתחילה, ועם קשיים כמו שלה, סביר להניח שהרוב המוחלט של האנשים היו פשוט מוותרים. חלי לא ויתרה, ולמרות קשיים כלכליים ו-3 ילדים שגידלה לבדה, היא כיום מגשימה את עצמה, אחרי המון שנים של שאיפות, רצונות ואפילו דחיות ואכזבות, שיכולות להישמע לאנשים קשות מנשוא.

חלי החלה לפני כשלושה חודשים את תפקידה בבית החולים וולפסון כאחות במחלקת מיון, וזאת לאחר יותר מ-5 שנים של לימודים. חלי היא אינה בחורה שסיימה לא מכבר את התואר שלה, והצטרפה ללימודים לאחר טיול בהודו או דרום אמריקה, אלא היא אם חד הורית לשלושה ילדים, ואת ההחלטה להפוך לאחות היא קיבלה רק בגיל 40, לאחר הרבה מאוד שנים של עבודה בעסק של אמא שלה, בבניית ציפורניים. נשמע לכם לא קשור? ובכן, הסיפור רק מתחיל.

לחלי כאמור שלושה ילדים – בנות 22 ו-20, וילד בן 11 אותם היא מגדלת לבד בבית של אמא שלה – דירת שלושה חדרים שכוללת גם קליניקה לבניית ציפורניים.

חלי מספרת: "סיימתי פנימייה ונכנסתי לעסק של אמא שלי של בניית ציפורניים. עבדתי בזה המון שנים, למרות שהחלום שלי מגיל קטן הוא להיות אחות. כשהגעתי לגיל 40, הגיע סוג של משבר ביניים, והחלטתי שאני הולכת להיות אחות, למרות כל הקשיים. ביררתי לגבי מסלולי לימודים וראיתי שיש מסלול של 4 שנים, אבל קשה להתקבל אליו. אני צריכה לעבור מבחן פסיכומטרי, וזה לא ילך. יש לי הפרעות קשב ולקויות למידה ואני קצת איטית יותר, אבל אחותי עזרה לי ובסוף ונרשמתי למסלול של תואר רגיל – מדעי התנהגות ופסיכולוגיה במכללה, כי אוניברסיטה זה בלתי אפשרי בשבילי מבחינה כלכלית".

חלי ממשיכה: "לסיים את התואר ואת המכינה לקח לי 3.5 שנים, וזה בכלל לא היה קל. הגעתי לעירייה, תחת ראש העיר הקודם, וביקשתי מלגה, אבל סירבו לתת לי אותה. פניתי לכל הגופים הרלוונטיים לקבלת מלגות וזה לא הלך. אמרו לי שאני מבוגרת מדי (מעל גיל 30 אנשים לרוב לא זכאים לקבלת מלגות) ובסופו של דבר, קיבלתי מלגה קטנה מהפדרציה המרוקאית, כ-1,000 שקלים בלבד".

חלי מספרת על הקושי הכלכלי והאישי: "אני משלמת על התואר הזה במשך 7 שנים. חיכיתי תקופה והלכתי ללמוד הסבה לסיעוד. לא ויתרתי. ראיתי שזה קשה מאוד, מ-8 עד 4, ומדובר במסלולים מאוד מהירים ואינטנסיבים. הם דוחפים 4 שנים של חומר בצורה מאוד דחוסה. לא יכולתי להשכיר דירה, ואני עדיין גרה אצל אמא שלי בדירה קטנה. אני ישנה בסלון, והילדים שלי גם בבית. בתקווה שעוד מעט אוכל להשכיר דירה".

"כל מה ששמעתי זה 'לא, זה לא אפשרי, בשביל מה לך לעשות את זה'", אומרת חלי, "אבל אני החלטתי אחרת. צריך לזכור גם שבתקופת הקורונה העסקים נסגרו ולא היה לנו מאיפה להביא כסף. למדנו מזום, וזה לא מקצוע פשוט ללמוד לבד. זה ימים ולילות שאתה יושב ולומד, ואין כסף בבית. בסופו של דבר, הייתה קריאה לסטודנטים לעבוד במערך הבריאות, והפכתי להיות כוח עזר במיון, שזה להחליף טיטולים ולעשות את הדברים הכי קשים שאף אחד לא רוצה לעשות. אמרתי שאני צריכה כסף וזה לא מעניין אותי. קיבלו סטודנטים לעבודה הזו, כולל אותי, ואני נשארתי בבית החולים אחרי שכולם עזבו. לא ישבתי בבית ואמרתי ניקח חל"ת, וברגע שהבנתי שאני רשאית לבקש את העבודה בתור סטודנטית, לא חשבתי פעמיים. כשהפכתי להיות אחות, החליפו לי את המשרה, וכעת הסטטוס שלי שונה"

חלי מספרת על המקור לחלום שלה: "הייתי ילדה שגדלה בפנימייה, אבל הייתי הרבה בבתי חולים, וכל פעם שראיתי אחיות, הן פשוט היו מודל להערצה עבורי. רציתי תמיד לטפל באנשים, ואפילו הבחירה של התואר שלי הייתה בכיוון של טיפול. זה פשוט עניין אותי לדעת למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים, זה פשוט סיקרן אותי. זה עצבן אותי שכל הזמן אני מרגישה שאני לא מספיק טובה, כי הרגשתי שאני עושה ציפורניים, אבל רוצה להיות אחות. רציתי להתקדם ולטפל באנשים".

על השאיפות אומרת חלי: "השלב הבא מבחינתי זה להשתלב במחלקה, כי אני יחסית חדשה, וגם נכנסתי למחלקה שהיא כמו אזור אש. זה אחת המחלקות הכי קשות, כי הכל דינמי וזז. אתה חייב להיות חד אבחנה, וגם להיות מאוד נחמד. אתה צריך להיות עם מיומנויות קליניות, וזה על המסלול המהיר".

"מה הכי חשוב?", תוהה חלי, "אני ארצה להיות בבית משלי, כי אף פעם לא היה לי בית משלי. ארצה לראות את הילדים שלי לומדים ומתקדמים, וחשוב לזכור כי מבחינתם, אין אפשרות להגיד לאמא 'קשה לי, או אני לא יכול'. גם אם קשה, עושים את מה שצריך. קשה יש על הלחם. מקווה שהילדים שלי יהיו עם מקצוע, ושלא יהיו תלויים באנשים אחרים. אני רוצה שיגשימו את עצמם, גם בגיל 40, כי זה אפשרי. שיחיו את החיים".