זכרונותי ממלחמת יוה"כ: שוקי זיו מעדיף לספר על חתונתו במערב התעלה שלא התרחשה ועוגת חתונה שעשתה היסטוריה...

שוקי (אבישי) זיו, הינו דמות מוכרת בעירנו, כאיש ספורט בנשמתו ודובר העירייה בשעתו ומי שמזוהה יותר מכל עם פעילותו לעידוד תרומת אברים, כמורשת בנו המנוח, עידו ז"ל, שאבריו הצילו 7 אנשים.

אני מכירו עשרות שנים ויודע זה שנים, לאחר שחלקנו חוויות מאותם ימים ואותה תעלה ארורה, כי במלחמת יוה"כ "בילה" כלוחם בהנדסה קרבית, כמה ימים מסוייטים בקירבת התעלה, שם הוקמו גשרים לקראת הצליחה ואבטחתם, כאשר גדת תעלת סואץ המזרחית היתה מטרה לעשרות קני תותחים מצריים שלא חדלו להפגיז אותה כמעט כל העת. לאחר מכן יחידתו חצתה לגדה המערבית ולאחר כיבוש שדה התעופה פאיד התייצבה בקו הפסקת האש מעבר לו בנקודה המערבית ביותר מול המצרים.

השבוע בקשתיו, ככותב מיומן, לכתוב טור על חוויותיו האישיות במלחמה, בה איבד כמה מחבריו לגדוד.  אך הוא בחר לכתוב סיפור אחר, סיפור מרגש ולא על קרבות ונופלים. אלא על החיים שנמשכים...

" עשיתי את שנדרש ממני וזהו. הייתי בן 23, מילואימניק. כלוחמי הנדסה חצינו את התעלה  והיינו בחזית המערבית על אדמת מצרים. כמובן שהיו לנו נפגעים.   אך הסיפור שלי הינו קצת שונה. המג"ד שלי ידע שאני אמור להינשא לירדנה ב 14.11. כזכור ב 24.10 היתה הפסקת אש שהופרה ע"י המצרים (מה שאיפשר לצה"ל להשלים את כיתור הארמיה השלישית. א.ב.ד.)  ורק ב .26.10 היא נכנסה לתוקפה. למחרת בלילה כשהתמקמנו בעומק מצרים המג"ד הודיע לי שאריק שרון החליט שאני אתחתן בחדר האוכל של הטייסים המצריים בפאיד אותה כבשנו כמובן והוא נראה מעולה והוסיף שיארגן למשפחות מטוס הרקולס וזו תהיה חתונה ראשונה על אדמת מצרים והוא ומפקדים נוספים יכבדו אותנו בנוכחותם.
המג"ד הבהיר לי שצריך לתת לו תשובה בתוך שעות ואז נתן לי את הטלפון האדום (טרם הומצא הפלפון) וביקש שאדבר עם הוריי, הורי רעייתי ועם ירדנה כמובן.
הורי אישרו מיד, אך הוריה של ירדנה סרבו בתוקף. אביה טען בהיגיון רב שהוא אינו מוכן לסכן את בני משפחתו בטיסה באזור שכזה.
אז בסופו של דבר התחתנתי כמתוכנן ברחובות. היתה עדיין האפלה ולפתע הגיעו בג׳יפ 4 קצינים מהגדוד. זה היה מאד מרגש והם קיבלו את עוגת החתן/כלה. בסוף השבוע התנוססה תמונה ב"ידיעות" בה לוחמי צהל במצרים אוכלים עוגה זו...
אגב, קיבלתי משימה לא פשוטה לאתר במהלך יום הנישואין את פצועי הגדוד בבתי החולים וכך עשיתי. ירדנה הצטרפה אלי ומצאתי לשמחת כולם חברים המאושפזים באיכילוב, שיבא, אסף הרופא וקפלן… אחד מהם (נס ציוני) הוקפץ לחתונה מאיכילוב…

הוא שאמרנו:  סיפור מרגש ולא על קרבות ונופלים. אלא על החיים שנמשכים...