חוויות מתחרות ה"איירון מן" באסטוניה , מביא הנס ציוני חיים בוקאי

חיים בוקאי נולד וגר בנס ציונה וגדל בה כבן למשפחה מוכרת וענפה. את הסיפור הזה לא היה טעם לכתוב כמעט, רק להקשיב, להקליט ולתמלל ולערוך מעט...וכך חיים מתחיל לגולל את סיפורו יוצא הדופן:

אחרי שרצתי שני מרתונים: אחד בטבריה ואחד בפריז, חיפשתי לעצמי אתגר חדש. לפני כשנתיים נחשפתי לעולם הטריאתלון, ולא חשבתי שזה הולך לשנות לי את החיים עד כדי כך. זה ספורט טואטלי, שאתה ממש משועבד לו, 24/7. קודם כל זה ואח"כ כל היתר, המשפחה והעבודה.

כל יום קמים בחמש בבוקר, כל יום. כל יום עושים אימון, זה יכול להיות או ריצה או רכיבה או שחיה. בכל מזג אויר. אתה יכול להגיע לפלמחים לפני שהשמש זורחת, לשחות בקור אימים או יכול לצאת לרכיבת שבת בחום אימים בקיץ. כל יום מתאמנים. כמובן שאתה הולך לישון בתשע כדי לקום בבוקר למחרת.. תוך כדי זה אתה צריך לקיים משפחה ולהפעיל עסק. לא פשוט בכלל.

ככה התאמנתי שנה וחצי. לאט לאט אתה מתקדם בעצימות של התחרויות, עד לטריאתלון אולימפי .בינואר 20 עשיתי את ה"חצי איש ברזל" באילת. ה"ישרא מאן", תחרות מאד אתגרית בתנאים מאד קשים. הכל היה מכוון לזה שאני נרשמתי לתחרות "איש הברזל" באוסטריה 2020. זאת היתה המטרה.

ואז הגיעה הקורונה. הכל השתבש. אימונים שהייתי צריך לעשות ריצה של שעתיים היו ברדיוס של 500 מטר מהבית. 500 מטר ימינה ו-500 מטר שמאלה... רכיבה, זאת רכיבה מסביב לאיצטדיון בנס-ציונה. גם אם זה לוקח 4 שעות מסביב לאיצטדיון. נורא ואיום. היה קשה מאד להתאמן ככה.

והוא ממשיך: התחרות נקבעה ליולי 2020. שנה וחצי אני עושה אימונים ולא נהנה מזה. עייפות, סחרחורות ועצבני, ממש לא כיף. ואז "איירון מאן" הודיעה שהתחרות נדחתה ל-20 בספטמבר 2020, ראש השנה ! זה אומר במקום שהעונה תסתיים ביולי, לא פגרה ולא כלום, ממשיכים להתאמן.. אבל אז, כמעט כל הישראלים שהיו אמורים להשתתף החליטו לא להשתתף.

בקבוצה שלי מדובר בכ-60 איש ובסה"כ ישראלים כמעט 100. הם קבלו החלטה כל המאמנים שיש קורונה ואי אפשר להתאמן. כולם יצאו לפגרה וכמעט לא התאמנו. אני נשארתי לבד, נעול על המטרה, כי החלטתי שאני עושה את זה השנה, לא דוחה לשנה הבאה. לא יודע מה הניע אותי, אבל החלטתי.

התחלתי להתאמן לבד ואז זיהיתי שכמוני יש בקבוצה שממשיכים, בחור בשם רוני ובחורה בשם רויטל ואח"כ הצטרפה בחורה בשם נועה. התברר שאנחנו הישראלים היחידים שעדיין מאמינים שיבוא נס ונצליח. משהו בלתי מוסבר. אנחנו מתאמנים לבד, כולם צחקו עלינו, זה היה נגד כל הסיכויים..

החבר'ה האלה הם הכי מדהימים שהכרתי בחיי. פשוט אנשים מבריקים עם יכולות אין סופיות ששום דבר לא עומד בפניהם, לא ראיתי דבר כזה.

ואז, למרות שעברו ה-50 יום של ה"דד ליין" שמותר להם לבטל, בדיוק -40 יום אחרי שהתחלנו התאמן, האוסטרים הודיעו שהתחרות בוטלה ! פשוט חרב עלינו עולמנו. לא האמנו זה יכול להיות. הרגשה נוראית. כולם צדקו ואנחנו כנראה טעינו. התחלנו לחפש אלטרנטיבה. אבל אין תחרויות בכל העולם.. כולם בוטלו ואלה שלא בוטלו הן "סולד". התחרויות האלה נפתחות ומיד נסגרות. אמרנו "מה עושים?" ואז מצאנו שיש תחרות שעדיין פתוחה בטאלין

באסטוניה. אני לא ידעתי מה זה אסטוניה ואיפה אסטוניה בכלל. אבל ברגע שגילינו את זה אמרנו הולכים על זה. הבעיה שיש עוד 24 יום לתחרות אבל אין לנו "סלוט" (כרטיס כניסה) ואין לנו כרטיסי טיסה והכי גרוע אי אפשר לצאת מהארץ, כי אף מדינה כל מוכנה לקבל אותנו... "קורונה טיים". לא עניין אותנו בכלל. אמרנו עושים את זה. למחרת על הבוקר נסענו לאיכילוב ועשינו בדיקת קורונה באופן פרטי . רק 3 ימים לפני הטיסה. הצלחנו להחליף את ה"סלוט" המקורי מאוסטריה, דרך הארגון של "איירון מאן" לאסטוניה. הצלחנו גם בזה.

עכשיו נשארו שתי בעיות: א' לצאת מהארץ וב' אף אחד לא רוצה לקבל אותנו...

התחלנו להפעיל קשרים. משרד החוץ בישראל ומשרד החוץ באסטוניה. משרד הבריאות בישראל ומשרד הבריאות באסטוניה. השגרירות כאן והשגרירות באסטוניה. אין אדם שלא דיברנו איתו. החבר'ה שאיתי מקושרים. הם לא הסכימו לוותר. וכל זה כשאנחנו צריכים שבועיים לבידוד שם. אנחנו באים מהמדינה הכי אדומה בעולם למדינה הכי ירוקה בעולם. כך שנשארו לנו 24 שעות לסגור את הפינה הזאת.

היום האחרון הגיע וכבר שמונה בערב. אני פותח בירה לאחר שלא שתיתי אלכוהול שנתיים, קורא לאשתי ואומר "אני פורש מזה. זה נגמר. עשיתי הכל"...אני גמור, מחוק. אשתי עוד מנסה לנחם אותי, אבל לא מצליחה. ואז. עשר דקות אחרי זה אני מקבל הודעת בקבוצת ווטסאפ "תארזו"...!

רוני ונועה, עד עכשיו אני לא יודע איך, שום דבר לא יכול לעצור אותם, קיבלו אישור ממשטרת הגבולות באסטוניה, שרק 4 ישראלים בלבד יכולים להיכנס לאסטוניה ואני אחד מהם. לדעתי אנחנו התיירים הראשונים שנכנסנו לאסטוניה. היינו פורצי דרך ואחרינו היו עוד שנכנסו. זה היה בשמונה ועשרה בערב. בתשע בערב, נסענו לרמת השרון לחנות אופניים, הוצאנו את בעל החנות מהבית לחנות, שיארוז לנו את האופניים. באחת עשרה הגעתי הביתה והתחלתי לארוז את הציוד, הרבה ציוד. בינתיים נועה קנתה כרטיסי טיסה בלופטהנזה. ישנתי שעה ובחמש בבוקר הייתי בשדה התעופה. רק משדה התעופה שלחתי ווטפאפ להורים ולעבודה שאני לא אהיה בעבודה שבועיים וחצי...!

הגענו לשדה התעופה בפרנקפורט. עצוב לגמרי. אחד משדות התעופה הכי סואנים באירופה, ריק. המשכנו לאסטוניה. משטרת הגבולות עוצרת אותנו בכניסה, רוני הראה להם את האישורים ונכנסנו. באסטוניה לא שמעו על קורונה. לא הולכים על מסיכות. היינו "אאוט סיידרים". אבל נתנו לנו להתאמן באויר הפתוח. התחלנו התאמן, רכיבה ביום ראשון 100 ק"מ.

אין לי מושג איפה היינו אבל זה היה כל כך יפה. כל כך נהנינו. ביום השני יצאנו לריצה שעתיים בגשם זלעפות. נהדר. ביום השלישי הלכנו לראות את האגם שבו שוחים. זה היה קר. מעולם לא נחשפתי לקור כזה. קור אימים. גשם, רוח, האגם עכור. אתה מכניס את היד למים ולא רואה את היד. אחרי השלושה ימים האלוהייתי 3 ימים חולה. הייתי בטוח שיש לי קורונה...המזל שבאנו כמה ימים לפני הזמן והספקתי להתאושש.

ביום שישי הלכנו לבית הכנסת שם, אכלנו אצל הרב ארוחת שישי, זה עוד חיזוק שקבלנו. נשאר עוד שבוע. האימונים כבר ירדו, המתח ירד, רגוע, בילינו, צחקנו ונהנינו.

הגיעה התחרות. חמש בבוקר השכמה.

אוכלים משהו קטן, מגיעים לאגם העכור, הכל בקפסולות, לא כולם יחד, בכל זאת קורונה, הגענו לשחיה, 3.8 ק"מ שחיה תוך כדי ניווט, קור אימים, לא רואים כלום. כל אחד לעצמו. אסור לך לקבל עזרה מבחוץ. אסור לך ללכת לשירותים. אסור להתפשט בפומבי. יש חוקים. יש זמנים לכל מקטע. התחלנו את השחיה אחרי שעה וחצי יצאתי, אבל בגלל הקורונה אין אוהלים של החלפה. אם תחליף בגדים רטובים ליבשים בפומבי, אז זו פסילה. אז אנחנו הישראלים, בניגוד לאירופאים, לקחנו חלוקי רחצה מהמלון.. והצלחנו להחליף את הבגדים כדי להתייבש.

יצאנו לרכיבה על אופניים שהיא 180 ק"מ

מעולם לא רכבתי מרחק כזה. הכי הרבה רכבתי 150 ק"מ עד התחרות. כל הקפה היא 90 ק"מ. הקפה ראשונה היתה בסדר סך הכל והקפה שניה היתה כל הדרך גשם, רוח, כביש חלק, קר, לא כיף ובעיקר לא נגמר. כאשר כל המטען צריך להיות עליך, לא יכול לקבל סיוע מבחוץ. אחרי שבע וחצי שעות סיימתי את הרכיבה. שעה יותר ממה שציפיתי. התנהלתי בצורה מאד מאד מחושבת. אני ניהלתי את התחרות ולא נתתי שהיא תנהל אותי. כל הזמן שמרתי על הדופק. אחרי כל מה שעברתי לא יכולתי להרשות לעצמי לא לסיים את זה. אגב, הסטטיסטיקה היא ש-30% מהמשתתפים לא מסיימים את התחרות.

ואז הגעתי לשטח ההחלפה האחרון של הריצה. אחרי שהייתי כבר עשר שעות באירוע הזה. כל מה שנשאר לי זה לעשות זה "רק" את המרתון 42.2 ק"מ ריצה ואני "איש ברזל". זה הכל. בקטנה... באתי להחליף בגדים. האצבעות עדיין קפאו לי. בקושי הצלחתי לשרוך את הנעליים. נכנסתי לשירותים התחממתי קצת, לבשתי את הבגדים. בעוד מועד הכנסתי לי את הברכה שהבנות שלי כתבנו לי ושמתי אותה עלי. אמרתי שאם יהיה לי קשה אני אקרא את מה שהן כתבו לי וזה יתן לי כח.

יצאתי למרתון. מסלול מורכב. עם טיפוס של 440 מטר. חילקו את המרתון ל-4 הקפות של 10. זה הרבה יותר קשה מנטאלית. אתה עושה הקפה ראשונה מקבל צמיד צהוב, שניה כחול, וכך עד שמקבל ארבעה צמידים.
ואז הגעתי ל-200 מטר האחרונים. החברים סיימו מזמן. הם חיכו לי עם כוס שמפניה.. שתיתי ומאתיים מטר האחרונים רצתי שטיח אדום, הכל אורות, עשן, ואתה מגיע לבחורה שכורזת ""you are an iron man "אתה איש הברזל" קשה לתאר את התחושות. ואז זה נגמר...

איך תסכם את החויה בשורה התחתונה?

כבר שבועיים מאז שסיימתי את זה והתחושות הנפלאות עדיין מלוות אותי. הבנתי שעברתי מסע רוחני הרבה יותר מפיזי. בשורה התחתונה אני מרגיש אדם יותר טוב. לא "איירון מאן". הבנתי מה חשוב ולא חשוב. משפחה זה הכי חשוב. לא להתעסק בשטויות. פשוט היינו פורצי דרך להרבה מאד אנשים. למשפחה מתקשרים אלי הרבה אנשים שאני לא מכיר ואני שמח לשתף.

3.8 ק"מ שחיה באגם קפוא. 180 ק"מ באופניים ולקינוח.. ריצת מרתון 42 ק"מ. לקח לי כל הסיפור הזה שעות14 ו-40 דקות. סיימתי במקום טוב באמצע... בערך מקום 500 מתוך 900

כרטיס ביקור חיים בוקאי 

בן 50. סוכן ביטוח וכלכלן העוסק בביטוח ופיננסים. הוא גר בנס-ציונה מאז היותו ילד, כבכורם של לאה ומשה (בוקי) זוג מוכר היטב בעיר.  נשוי להילה והם הורים למיה חיילת בת 19, ליהי בת 17, עלמה בת 13. ו כדבריו "אין ספק שלא הייתי יכול לעשות את זה ללא התמיכה שלהן !"