יהודה בארקן ז"ל, לזכרו. "לאוֺז מִיך לעֶבעֶן מיִט דיֵינע נַארִישְקַעיְיט!"

אהבת האידיש היתה המכנה המשותף של יהודה ושלי ונהגנו לשוחח בה בינינו, כמו תרגול לבל תישכח, כשנפגשנו.

הפעם האחרונה היתה לפני  ראש השנה, בדואר בנ"צ ולא העליתי על דעתי שזו תהיה הפעם האחרונה.

לא היינו חברים, בקושי ידידים. אבל אם יש משהו בו אני בטוח, זה שאם היה קם לתחיה ושומע איזה כתרים קשרו לו הנשיא וראש הממשלה – היה צוחק בקול רם, ואם היית שואל אותו על "אושיית התרבות" שהפך לפתע להיות – היה עונה לך במשפט שבכותרת...

כי יהודה ז"ל לא התפעל מעצמו ולא לקח שום דבר ברצינות יתר. לא את הקריירה המרשימה, אף כי כששיחק, השקיע בה את כל מאודו (כך הבנתי מעדויות חבריו, לא הייתי שם...) ולא את הבעיות הכלכליות והמשפטיות שפקדוהו בשנים האחרונות (אותן סיכם בדרך כלל ב"יהיה טוב") .

ותתפלאו, גם לא את תהליך בחזרה בתשובה שלו, עליו כן שוחחנו פעם אחת. אני התרשמתי וייתכן וטעיתי, שגם זה לא היה עבורו מהפך דרמטי, אלא יותר סוג של גלישה נינוחה לעבר מציאות חדשה, המספקת לו רגעי נוחם רבים ואת חוויית ה"בצוותא" שכה אהב, יחד עם הזדמנות לשוב לעשות את מה שכה אהב, לעשות טוב לאנשים, גם אם מדובר רק בילדי החרדים עבורם הקליט וצילם "סיפורי מעשיות"...

הוא לא הטיף מעולם לאיש לנהוג כמוהו ונותר תמיד אותו האדם שהיה, עם תוספת של כיפה על הראש... יהודה ז"ל לא עבר טרנספורמציה לתלמיד חכם ליטאי נוסח אורי זוהר או "פופיק" ארנון. ממש לא...ולא במקרה מצא את מקומו הטבעי בבית חב"ד בעירנו, שם כחלק מגישתם הקבועה – מתקבלים כל הבאים בסבר פנים יפות, בלי שיפוטיות ובלי דרישות סף.

קטונתי מלנסות לקבוע מה עבר במוחו של אדם אחר, אך אני יכול רק לומר שלהבנתי יהודה היה כל ימיו ונותר עד יומו האחרון איש רעים להתרועע, אדם טוב במהותו, אך עם תיבול של מעט ציניות או אירוניה שבלטו בעיקר במבטו, מבט של חצי קריצה...

וזה המבט שאני מעז להפנות בשמו אל כל אלו שהפכוהו לאחר מותו לאייקון תרבותי יוצא דופן.

לי נראה שיהודה היה רק צוחק מזה ומעדיף שתזכרוהו כאדם שגרם למאות אלפים לצחוק וגם לדמוע. אדם שריגש ופרט על נימים בנפשנו, גם אם הפריטה היתה לעיתים רחוקות, קצת חזקה מדי, קצת בכוח.

כי בסופו של יום, היה צריך להיות אטום ויהיר במיוחד, כדי לא להזיל דמעה בזווית העין ב"לופו בניו-יורק" – הסרט שבעיניי הוא פיסגת יצירתו. 

וגם מי שהתרגש כמו ילד ב"אבא גנוב" לא צריך להתנצל בפני משטרת התרבות, וכך גם ב"נשיקה במצח". מסתבר כי רק מי שהצליח לגעת כך בלבבות בזמנו, נותר זמן כה רב בלבבות רבים כל-כך...

תודה לך יהודה, על מה שהיית ועל מה שלא התיימרת להיות.

 יהודה היה רק צוחק מזה ומעדיף שתזכרוהו כאדם שגרם למאות אלפים לצחוק וגם לדמוע. אדם שריגש ופרט על נימים בנפשנו, גם אם הפריטה היתה לעיתים רחוקות, קצת חזקה מדי, קצת בכוח.

כי בסופו של יום, היה צריך להיות אטום ויהיר במיוחד, כדי לא להזיל דמעה בזווית העין ב"לופו בניו-יורק" – הסרט שבעיניי הוא פיסגת יצירתו.