יקיר העיר: 35 שנה לפטירתו של מוישהל'ה ורניק ז"ל
10.09.21 / 14:11
אחד האנשים היותר מיוחדים שהצמיחה העיר, וכזה שקיבל את תעודת יקיר העיר, נפטר השבוע ב-1986. בנו, רביב, שממשיך את דרכו ההתנדבותית והספורטיבית, מספר על אביו המיוחד, יליד העיר: "אהב לעזור לאנשים, התחבב על כולם, ותרם בסתר. עד היום אנשים זוכרים אותו לטובה ומודים לו". מהקמת הסקציה, דרך העבודה בכדוריד ובכדורסל, ועד הטורניר שנקרא על שמו. סיפור של אגדה מקומית
מאת: אסף ניצן. פורסם במקור ב"כל נס ציונה"
העבר של נס ציונה מלא באנשים מיוחדים שתרמו למרקם העירוני ולהתפתחות של המושבה. הם עשו זאת בדרכים שונות ומשונות, אך אם ניקח את נושא הספורט והעזרה לזולת, למשה ורניק יש סיפור מאוד מיוחד. משפחת ורניק ציינה השבוע 35 שנה ללא האב משה, שנפטר ממחלה קשה בשנת 1986, אך מורשתו חיה, במיוחד דרך בנו רביב.
רביב ורניק, בן 55 יליד נס ציונה. בן למשפחה שורשית בעיר, נשוי + 2 בנים מתבגרים, נזכר השבוע באביו, בפועלו, ובתרומה האדירה שלו לעיר. רביב מסביר על איך לקח הוא ממשיך את מורשת אבא שלו, ומספר גם על עצמו: "במשך שנים גדלתי וצמחתי בנס ציונה, במערכות החינוך בעיר, ועסקתי בספורט, עם התמקדות בכדוריד. עברתי בכל אגודות הספורט בעיר, בצורה כזו או אחרת במשך קרוב ל-30 שנה. במקביל עבדתי בכל מיני פרוייקטים בעיר, במיוחד בנושא החינוך, בדיוק כמו אבא שלי משה. עברתי לתפקידים ברמה הארצית, בוועד האולימפי, במכבי ישראל, איגוד הכדוריד, ניהלתי את נבחרת ישראל בכדוריד וכן הלאה".
אלמנתו חיה וילדיו כיום. מימין: רביב, דידי, אריק, חיה ועידו.
ספר לנו קצת על אבא...
"אבא שלי, שנולד ב-1931, הוא יליד נס ציונה. סבא שלי היה פועל בישוב, ואבא שלי עבר את כל המסגרות, למד בביה"ס עממי, צמח במסגרות הנוער, וכבר מגיל צעיר הוא התבלט כמנהיג ספורטיבי וחברתי, אם זה בתנועות הנוער, ובחיי הישוב כולו. הוא מהר מאוד נמשך לספורט, והיה רץ מצטיין באתלטיקה. הוא התמודד עם דוד טבק האלוף המיתולוגי של ישראל, אבל בסופו של דבר, הוא נמשך יותר לעניין הניהולי והיה בין מקימי הסקציה בכדורגל, הצעיר מבין החמישה. להבדיל מכולם שפרשו עם הזמן, הוא נשאר לעסוק והיה המזכיר המיתולוגי של האגודה, מנהל מחלקת הנוער בהתנדבות, עד לסוף חייו. מ-1955 שקמה הסקציה ועד שהוא נפטר ב-86, הוא היה חבר הנהלה, היסטוריון, מזכיר המועדון, כאשר הוא מקדיש את חייו למועדון. במקביל הוא עשה כל מיני פעילויות ספורטיביות והתנדבויות. הוא הקים את מכבי נס ציונה בכדוריד, שהייתה הבסיס לא.כ של היום והוקמה שנה לפני מותו. הוא עסק בפעילות בקבוצת הכדורסל, והקים גם קבוצת נשים".
מה הוא עשה מעבר לספורט בנס ציונה?
"הוא היה מעורה בספורט הארצי, וחבר בהנהלת ההתאחדות לכדורגל. הוא עבד במכון הביולוגי מיום הקמתו, במחלקת הרכש. הוא היה מאוד מעורה בחיי הישוב והיה אדם דומיננטי מאוד. הוא היה ידען גדול בתחום הספורט, בנושא של תקנונים וחוקה. הייתה לו היכרות עם אלפי אנשים חשובים ונחשבים בישראל. הכל הוא היה עושה בשקט ברוח טובה, והיה חביב מאוד. כולם ידעו שבכל בעיה שיש פונים אליו, בגלל השליטה שלו והחברים שלו בקרב מקבלי ההחלטות בנס ציונה ובמדינה כולה. הכל ללא שום קבלת שכר. עבודתו היחידה בשכר הייתה במכון הביולוגי".
מה המורשת שלו?
"אבא אהב מאוד לעזור לאנשים. הרבה אנשים אמרו לנו שהם הגיעו לאן שהם הגיעו בזכותו. הרבה אנשים ממצב סוציו אקונומי נמוך, הוא עזר להם. לא עשה אפליה לאף אחד, ולא הסתכל על מוצאו של האדם, מצבו, או כל דבר אחר. הוא ראה בזה שליחות. ההון שצבר בחייו הוא לא הון כספי, אלא הון אנושי. אנשים העריכו אותו והודו לו, והוא היה מתמוגג מזה. הוא עשה הרבה דברים בסתר. הוא היה מסתובב ברחוב, רואה ילד, שואל מי האבא, ומבקש רשות מביא אותו אל הסקציה כדי שלא יסתובב ברחוב. אם לא היה מוכשר – היה אפסנאי. היה מסיע אנשים לתל אביב, מסייע להם להתקבל למקומות עבודה. הוא גידל הרבה אנשים ונתן להם הזדמנות בחיים".
איך הוא היה?
"אבא היה דמות צבעונית מצחיקה, רעשנית לעיתים, אי אפשר היה להתעלם ממנו. היה חביב ועם חיוך, וזה מה שחיבר אותו לאנשים. הוא לא אהב פוליטיקה, והוא עבד רק לעצם העניין. הוא סייע גם להקמתה של מכבי רמת בן צבי בכדורגל, כי היא חשב שהרבה שחקנים לא מצליחים להיקלט בסקציה, אז הוא החליט לעזור להקים עוד אגודה לאנשים שנפלטו מהסקציה, שלא יסתובבו ברחוב. סייע מאוד גם להפועל קרית שלום, הוא היה הרוח החיה ביסוד האגודה הזו. גם ראה בזה שליחות. הוא סייע להרבה אנשים פרטיים וגם בהתנדבות וגם בכסף. הוא תרם לכל מיני עמותות בסתר, ואפילו לא ידענו את זה. גילינו את זה רק אחרי מותו".
לאיזה כבוד הוא זכה על תרומתו לעיר?
"בסופו של דבר, ב-1985 הוא חלה בסרטן וב-86 הוא כבר נפטר. הוא הספיק לקבל את התואר יקיר נס ציונה מהמועצה העירונית בזמנו, על ספורט ופעילות חינוכית התנדבותית. היה חשוב להדגיש שהכל חינוכי. הוא מעולם לא חיפש כוח, ורצה לעסוק רק בעשייה. הנוער היה מאוד חשוב לו".
איך אתם זוכרים אותו?
"אחרי שהוא נפטר, החליטו בעירייה שאחד מהנערים שהוא גידל והצמיח אותם, אדם בשם ראובן מור, ינהל את טורניר הכדורגל של הנוער בעיר, טורניר שרץ עד היום בפסח. שחקנים כמו לירן רוטמן ואיתי אלקסלסי צמחו בטורניר הזה. מבחינתנו זה זיכרון נהדר, וזו ההנצחה שלו. מה שריגש אותנו, זה שאחרי 35 שנה אנשים עדיין שולחים לנו שהם לא שכחו אותו. אנחנו אנשים צנועים ולא ביקשנו שום דבר, אבל עצם זה שאנשים זוכרים אותו אחרי כל כך הרבה שנים, ואומרים כאלו דברים, זה הזיכרון הכי טוב שיכול להיות לבן אדם. הוא חינך את כולנו להמשיך את דרכו, וכולנו בסך הכל רוצים להיות בני אדם ולעזור לאנשים. זה הכי חשוב".
היו ימים...בתמונה בטיול: משה, חיה, רביב ואריק
