כבוד לזכרם של בני נס ציונה שנפלו במלחמת יוה"כ: סמ"ר עמוס רומנו

סמ"ר עמוס רומנו

עמוס, בן ניצה וויקטור, נולד ביום י"ד בתמוז תשי"ב (7.7.1952) בנס-ציונה.

הוא למד בבית-הספר היסודי-ממלכתי ג' והמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון בנס-ציונה. הולדתו של עמוס, לאחר שמתו שני אחיו הקטנים, החזירה למשפחה את שמחת החיים ואת הרצון להמשיך ולהאבק בכאב ובצער של השכול. הוא היה ילד חביב ושובב, שהתעניין בכל דבר שפגש בדרכו. אמנם את הלימודים לא חיבב במיוחד, אך היה חברותי מאוד ותמיד עמד במרכז כל פעילות חברתית, בבית-הספר ומחוצה לו. כשהחל את לימודיו בבית-הספר התיכון, במגמה לצילום, הגביר עוד יותר את פעילותו החברתית. מוריו זוכרים אותו כתלמיד פעלתן, בעל דמיון יוצר, שעשה לילות כימים בעבודתו לטובת הציבור, או לטובת חבר שנקלע למצוקה. הוא השכיל לשתף את המורים בתוכניות מועצת התלמידים, לחץ על המנהל להקים מסגרת של "נוער לנוער" בבית-הספר ודרבן אותו להתקרב ללשכת הנוער ולסייע במעורבות יתר של בית-הספר בחיי הקהילה.

עמוס היה גם ביקורתי מאוד ובעל חוש צדק מפותח. כאשר ארעה תקלה בלימודי המגמה שלו בבית-הספר, ונימוקי ההנהלה לא סיפקו אותו, ארגן הפגנת תלמידים ופרסם את העניין בעיתונות עד שתוקן המעוות. הוא ניחן בכישרון לעבודה ציבורית ומילדות היה עסקן ציבור במובן הטוב של המילה. הרבה מרץ ויכולת השקיע בהדרכת נוער ובסיוע לפעולות לשכת הנוער במושבה. האחראי על לשכת הנוער במקום סיפר, כיצד בראשית דרכו כמדריך במושבה, נעזר רבות על-ידי עמוס והתעודד מהצלחתו. כשהיה בן חמש עשרה בלבד התנדב עמוס להדריך קבוצת ילדים טעוני-טיפוח, אשר גם מדריכים ומחנכים מנוסים נכשלו בהדרכתם. הצלחתו הייתה מלאה ודי היה לראות את קשרי החיבה והידידות שנקשרו בינו לבין הנערים. במרצו הרב ובכישרונותיו הצליח עמוס למשוך למערכת הדרכת הילדים עוד נערים מבני גילו וכן הצליח להקים את הקבוצה החברתית הראשונה בקרב בני הנוער הבוגר. רוח ההתנדבות שלו ורצונו העז לבצע דברים ביזמתו, הקנו לו מעמד נכבד בשורה הראשונה של בני הנוער והמדריכים במושבה. הוא לא הסתפק בפעילות הזאת ואף ערך והפיץ בעצמו עיתון מקומי וגם עסק באמרגנות. אין פלא אפוא, שהחיים מחוץ לכותלי בית-הספר משכו אותו כל כך. הוא לא יכול לעמוד בפיתויים שהעמיד לפניו עולם המבוגרים, שבו זכה להצלחה גדולה ולהערכה רבה. בתום השנה השלישית החליט לעזוב את הלימודים, וכל בקשותיהם והפצרותיהם של בני משפחתו, שיחזור בו מהחלטתו, נתקלו בקיר אטום. את השנה שנותרה לו עד למועד גיוסו בילה עמוס בנדודים ובמסעות ברחבי הארץ, כשהוא מתפרנס מעבודות שונות שנזדמנו לו בדרכו.

עמוס גויס לצה"ל בתחילת מאי 1971 והוצב לחיל התותחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורסי יסוד של החיל במקצוע התותחנות.

מפקדו כתב עליו: "מיום בואו ליחידה ודרך התפקידים השונים שמילא, החל מקשר בסוללה ועד למפקד קנטינת השקם היחידתית, בלט עמוס במורל הגבוה שלו, בקולו הנעים ובנגינתו בגיטרה, היה למרכז של כל חבורה בה ישב, ויחד אתו בילינו ערבים יפים רבים".

הוריו סיפרו שהוא נהנה מאוד משירותו בצבא, ולמרות שחזר הביתה לעתים רחוקות בלבד, מעולם לא התלונן. הוא גם דאג מאוד להוריו והקפיד להתקשר הביתה בכל הזדמנות. בחופשותיו הקצרות עזר הרבה לאביו בעבודתו, ובתום שירותו תכנן להיכנס לעבודה בבית המלאכה של המשפחה ולנהל אותו.

עד ערב יום הכיפורים היה עמוס בחופשה בביתו. ביום שישי חזר ליחידתו. ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), כאשר פרצה המלחמה, התנדב עמוס לנהוג זחל"ם תחמושת, אף-על-פי שתפקידו היה מפקד קנטינה ולא נהג. בזמן שנהג את הזחל"ם נפגע ונהרג. בתחילה נחשב כנעדר אך לימים זוהה והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנס-ציונה. הוריו שמרו בלבם את בקשתו האחרונה והמכונית שביקש כי לא תימכר לא נמכרה, וגם לא תימכר. השאיר אחריו הורים, אח וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.