לא הכל סוכר: סיפורה של מור פזרקר על ההתמודדות עם ילד סוכרתי

המשפחה כולה

מאת: אסף ניצן "כל נס ציונה"

לאחרונה  התקיים יום הסוכרת הבינלאומי, שמטרתו להעלות מודעות למחלה ברחבי העולם. מדובר במחלה שאם לא מתגלה בזמן, היא מסכנת חיים, ולכן יש לזהות את הסימנים המקדימים וללכת להיבדק ולקבל את הטיפול המתאים. למשפחת פזרקר מנס ציונה קרה נס לא קטן, כאשר נועם בן ה-10 וחצי החל לפתח תסמינים, ורק בזכות התושייה והאינסטינקטים של אמו, מור, חייו ניצלו.

נועם הוא בן 10 וחצי, וסיפור הסוכרת שלו מתחיל לפני כשנתיים. אמו, מור, מספרת על אחת התקופות הקשות בחיה, עם גילוי המחלה, והטיפול בילד באופן יום יומי. למור שתי בנות נוספות, בנות 8 ו-4, והקושי לטפל בנועם הוא גדול, במיוחד לאחר האופן שבו התגלתה אצלו המחלה. מור חוזרת לאותם ימים קשים, קצת לפני התפרצות מחלת הקורונה.

"כשנועם היה בכיתה ג'", מספרת מור, "הוא התחיל לסבול מכאבי בטן ועצירויות וזה גרם לו לחוסר תיאבון שהתגלגל לתוך ירידה במשקל. הגענו לרופאת המשפחה שלנו, שאמרה שנעשה בדיקות כלליות. התוצאות של הבדיקות דם יצאו טובות, אבל העניינים לא השתפרו. חודשיים לאחר מכן, מדינת ישראל נכנסה לסגר, כאשר גם בסגר, ולמרות שכאבי הבטן הפסיקו, הוא המשיך לרדת במשקל. לאחר מכן, לקראת סוף הסגר הראשון, לפני פסח, הוא התחיל בשתייה מרובה. הוא התחיל לשתות המון באמצע הלילה, דבר שגרם לו לעשות המון פיפי. מאוד חששנו לחזור לקופת החולים למרות הבעיות, בגלל הקורונה, אבל איך שנגמר הסגר וחזרו ללימודים, בעלי לקח אותו, והם חזרו משם עם כוסיות של בדיקות שתן, לאחר שהרופאה אמרה שהיא חוששת שזה בעיה בבלוטת התריס".

מור מספרת: "קבעו לו בדיקות רק שבועיים לאחר מכן, וזה משהו שלא נראה לי. לי הייתה אינטואיציה שזה משהו שקשור לסוכר. אני יודעת שבודקים סוכר באמצעות בדיקת שתן פשוטה. החלטתי לעשות מעשה. אני עובדת בחינוך ויש לי יום חופשי אחד בשבוע. לקחתי אותו והגעתי איתו לאחות בלי הפנייה, וביקשתי בדיקת סוכר בשתן. היא עשתה לו, וגילתה מדדים גבוהים גבוהים במיוחד, ומהר מאוד הבנו מה קורה".

"התחלתי לבכות", מספרת מור בקושי, "הייתי קצת אבודה, לא לקחתי את הטלפון שלי באותו יום, וידעתי שאנחנו צריכים להתפנות למיון באופן מיידי. תחילה לקחו אותו לרופאה, ואני נשארתי בחוץ ובכיתי, רק לאחר מכן הצטרפתי אליו והתאפסתי. אפילו הרופאה שאלה אותי איך עליתי על זה, ואני בכלל הייתי בהלם שרופאת המשפחה לא עלתה על זה. היא אמרה שהיא לא רוצה לעשות טראומה לילד, ושאני אקח אותו למיון בעצמי, במקום שיסע באמבולנס".

מור ממשיכה: "הגענו למיון ומיד עשו לו בדיקות דם מהווריד, ואמרו לי שיש לו חמצת קלה. אמרו לי שאני לביאה, שתפסתי את זה בזמן, כי זה היה יכול להיות גרוע. יש אנשים שמגיעים עם מצבים קשים במוח, ואנחנו הספקנו לפני שזה מחמיר. אחרי שעה במיון היינו במחלקת סכרת, והתחלנו טיפול באינסולין".

"זה היה מאוד קשה עבור כולם", מספרת מור, "היה לנו משבר גדול בנושא התזונה. לקח לנו המון זמן להתרגל לזה, וגם לנועם עצמו היה קשה. הוא התחיל לצייר ציורים של ממתקים ועשה על זה איקס שאסור לו לאכול. היה לנו קשה במיוחד והיינו באשפוז ארוך בגלל שלא היינו מסוגלים לשאת את המצב לדקור אותו כדי לתת לו אינסולין. הרופאים אמרו לנו שאם לא נתחיל בו, לא נצא מפה. רק אחרי 5 ימים היינו מסוגלים להזריק לו ולדקור אותו באצבע, ולאט לאט השתחררנו בסוף הביתה".

על ההתמודדות מספרת מור: "כל ארוחה זה הזרקה, וזה היה מאוד קשה. לשמחתנו, קיבלנו אחות סכרת מופלאה שהכילה אותנו ועזרה לנו להכיל את זה. היינו צריכים להבין איך אנחנו בונים לו את התזונה מחדש, איך מחשבים לו פחמימות ואינסולין, ממש כמו בית ספר לסוכרת. בכל שבועיים חזרנו למחלקת סוכרת כדי לראות איך אנחנו מתפקדים ביום יום, כולל רישום של אוכל. לראות אם מחשבים נכון את הפחמימות, כדי שהוא יקבל את הכמות המספקת".

"ביולי הילד התחבר למשאבה" מעדכנת מור, "שהיא מקלה לו את החיים". במקום ההזרקות, המשאבה מסייעת לו, ויש דקירה כל שלושה ימים. בעצם אנחנו שולטים במשאבה עם שלט ומזינים את כמות הפחמימות שהוא אוכל, והמשאבה מחשבת את ההזרקות בעצמה. הגוף שלו משתנה וזה לא פשוט, ותמיד שאני שמה לו את המשאבה, הוא שואל למה אי אפשר שזה יהיה לתמיד, במקום לשלושה ימים, וזה קשה. אחותו שואלת כל הזמן מתי זה יעבור לו. זה לא עובר, זה משהו שנשאר וקשה להעביר לה את זה".

מור יודעת שמדובר בקושי מתמשך: "אתה אוכל את עצמך, למה הסוכר גבוה למרות כל מה שאתה עושה. זה מאוד דינמי, כי הילד גדל, והמינונים משתנים וכל הזמן צריך לעשות שינויים. זה התעסקות כל הזמן – יום ולילה. פתאום המשאבה יכולה להפסיק לעבוד, ואז צריך להוציא לו את זה באמצע הלילה, ולהזריק לו".

ביום הסוכרת הבינלאומי, מור מציעה לכולם לעקוב אחרי הילדים שלהם: "אני דווקא ציפיתי שהמחנכת שלו תציע לו לעשות משהו בנושא של יום הסוכרת הבינלאומי, אבל לא קרה עם זה כלום, וגם הוא לא רצה. בסופו של דבר, חשוב להיות עירניים, לשים לב מה קורה עם הילד ולדעת שגם רופא משפחה הוא לא המענה, ולפעמים צריך להיות עירניים יותר מהם".