לא יושב על הגדר... אבל נרתע מקיצוניות. קבלו את יניב כהן אביעד, הנלחם ב"פוזיציה" ובקיטוב החברתי פוליטי
יניב כהן אביעד
31.08.23 / 08:27
תגים:
דרכנו
יניב כהן אביעד הינו מנהל קמפיינים ושטח בתנועת "דרכנו" המגדירה עצמה כביתו של הרוב המתון בישראל. שירת 27 שנים במערכת הביטחון, איש מודיעין וחוקר אסטרטגי. שוחר זכויות אדם, חירות ואינדיבידואליות, אך גם תומך בסולידריות קולקטיבית והתכנסות לאומית סביב טוב משותף - אזרחי, זהותי, פלורליסטי. מכבד מסורת, לא עוין אותה ולא נבהל מדתיים.
טורו המוגש כאן מומלץ לקריאה יסודית שיתוף וגם תגובות.
ציטוט:
במפה המצבית של הזירה הישראלית-יהודית אני מזהה היום 2 כוחות קיצון מרכזיים והם מהווים שוליים מאד מאד עבים:
כ-20% של תומכי ממשלה פנאטיים שדבקים במהפכה המוקצנת ואדישים לחרדה הקיימת במחצית מהציבור, וכ-20% של מתנגדי ממשלה שתומכים באקטיביזם מחאתי חסר פשרות, ביצירת כאוס ואוחזים ברגשות סלידה ואיבה כלפי הציבור החרדי, ציבור המתנחלים והציבור המזרחי התומך בנתניהו.
בתווך בין שני המחנות המקצינים האלה מצוי 60% של הרוב המתון. הוא פרוס כמעט על כל מפלגות הבית, חוצה את ה"גושים" כמעט שווה בשווה, מגוון באורחות חייו, בגילאיו ובמגדרו.
רוב זה נבוך, מבולבל, חושש, מפוחד, ובעיקר מרגיש שכולם השתגעו סביבו.
------------------------------------------------------------------------------------
לא יושב על הגדר... אבל נרתע מקיצוניות.
קבלו את יניב כהן אביעד, הנלחם ב"פוזיציה" ובקיטוב החברתי פוליטי
וכך כתב יניב אתמול:
אני רוצה בקצרה לספר על התפיסה הפוליטית שלי בעת הזו וכפועל יוצא על סגנון הכתיבה שלי בהתאם. איאלץ עצמי לעשות משהו שאני שונא וזה לנסות לתאר לכם באופן גס ותחת מטבעות לשון מוכרות את מסגרת העמדות שלי. ועדיין לא תראו פה פעם אחת את המלים שמאל, מרכז וימין (למעט עכשיו בשורה הזו) כי אין להן שום תוחלת ותוכן במציאות הישראלית היום לבד מתגיות של זהות. אז הנה זה בא, ואני מודיע מראש שזה יהיה קצת לעגל פינות מבחינתי רק בשביל הקלירנס.
אני מתון שנלחם בקיצוניות. המתינות שלי היא בראיית העולם שלי ובעמדות ופחות בסגנון או בכתיבה. אני נוקב, ביקורתי, אבל גם יודע להזמין לשיחה ולפרגן. אני לא חס על אנשים שמתכתבים איתי במונחים דוגמטים או תוקפים אותי על כך שאני לא מצופף שורות, כי הם בעצם קוראים תיגר על אישיותי. ואישיותי בגדול היא: Free Spirit.
המציאות של 8 החודשים האחרונים זימנה לי באופן אישי תצפית מרתקת (מיני רבות) על החברה הישראלית, אבל גם מזעזעת. מזעזעת כמובן מצד התקדים ההסטורי שלה בכל קנה מידה ישראלי והאיומים הרובצים על האיזון בסדרי המשטר שלנו, אך מזעזעת גם במה שאני מזהה שקורה ב"מחנה הליברלי", או יותר נכון ב"שבט" החילוני והמערבי בתוך המחנה הזה. לצד גילויי הפטריוטיות והמעורבות האזרחית המרשימים, גיליתי גם המון תופעות לוואי: מחנאות, רדידות, נקמנות, משיכה לאלימות, ראייה דיכוטומית, התרחקות מערכים של הוגנות ויושרה אינטלקטואלית, אנטי דתיות ועוד. לא אאריך כדי לא להרגיז. כתבתי עליהם רבות. זה מעניין אותי ומטריד אותי יותר ממה שקורה במחנה ה"שמרני" משום שאת התופעות האלה בקרב האחרון הכרתי הרבה יותר והם לא בגדר חידוש. לא כך לגבי "מחנה המחאה".
ואם דיברנו על מחאה, ליבי איתה. לא רק ליבי, גם בגופי השתתפתי בה וכנראה עוד אשתתף. הייתי בהפגנות, חסמתי את צומת שילת בליל גלנט, השתתפתי קצת בצעדה המרגשת לירושלים ואפילו מול הבית של יריב לוין הפגנתי פעם אחת.
אבל המחאה שינתה פניה עם הזמן. לא כולה, אבל חלקים גדולים שלה. מופעים של קריאה לסרבנות, לאי התייצבות למילואים, לעזיבה של הארץ, לבריחת הון, לפגיעה בכלכלה, ולצידם יוזמת היפרדות נוראה ומסריחה מאליטיזם ואגואיזם, חסימות פרועות של כבישים גם ללא טריגר, ורדיפות בזויות ומיותרות אחרי נבחרי ציבור בזמנם הפרטי ובמקומות פרטיים, שמסבים רק נזק לאמפטיה הדרושה לנו מצד מצביעי הממשלה.
מעל לכל ה-ק-צ-נ-ה מקיפה עברה ועוברת כמעט על כל הספקטרום של המחנה. כל אחד הקצין בכמה קליקים, אך חלק חצו קוים, לכל הפחות בטרמינולוגיה, ובעיקר במתן לגיטימציה לאירועי קיצון תחת נרטיב של "במלחמה הכל מותר".
ואני החלטתי להילחם גם בזה, ולא רק בממשלה.
במפה המצבית של הזירה הישראלית-יהודית אני מזהה היום 2 כוחות קיצון מרכזיים והם מהווים שוליים מאד מאד עבים:
כ-20% של תומכי ממשלה פנאטיים שדבקים במהפכה המוקצנת ואדישים לחרדה הקיימת במחצית מהציבור, וכ-20% של מתנגדי ממשלה שתומכים באקטיביזם מחאתי חסר פשרות, ביצירת כאוס ואוחזים ברגשות סלידה ואיבה כלפי הציבור החרדי, ציבור המתנחלים והציבור המזרחי התומך בנתניהו שאותו ואת נציגיו בכנסת הם מחשיבים כ"מושחתים" באופן גורף. ציבור זה מצוי במוד מלחמה ללא שום פתרון או הצעת ערך של אלטרנטיבה בונה ומתקנת לטובת כלל הציבור.
בתווך בין שני המחנות המקצינים האלה מצוי 60% של הרוב המתון. הוא פרוס כמעט על כל מפלגות הבית, חוצה את ה"גושים" כמעט שווה בשווה, מגוון באורחות חייו, בגילאיו ובמגדרו.
רוב זה נבוך, מבולבל, חושש, מפוחד, ובעיקר מרגיש שכולם השתגעו סביבו.
ומה לגבי ראשי המחאה? באופן עקרוני אני חושב שברמה הפורמלית של מעשיהם הם מצויים בתוך גבולות הרוב המתון, אך מעת לעת חוצים לשול. זה בא והולך, תלוי נסיבות ותלוי ארוע. יש שם בהחלט פער לא קטן בין עמדות העומק של המנהיגים בסוגיות חברתיות, ביטחוניות וכלכליות שהן סך הכל מתונות, לבין מעשי המחאה שלפעמים גולשים לתמיכה בהקצנה ואחיזה בקו נוקשה ולא פשרני.
בעיה לא פחות קטנה היא בקריצה של ראשי המחאה לקיצון, בחוסר בלימתו ולעיתים בעידודו. אם זה נעשה כאסטרטגיית קמפיין בלבד או מתוך תפיסה רעיונית, זה לא ממש משנה בעיניי. בפועל, בדיוק כמו בצד בשני, זה לרכוב על נמר.
בנוסף אליהם ישנה גברדיה של לשעברים כמו אהוד ברק, דן חלוץ ולעתים יאיר גולן, המלווים באקטיביסטים חסרי רסן דוגמת נאוה רוזוליו ו"משמרות הבושה", שלגמרי מצויים באזור של הקיצונים ודוחפים למרי אזרחי ולפרובוקציות קשות.
בהיבט האקטיביזם - לצד כל ארגוני המחאה הישנים והחדשים שצצו כפטריות אחר הגשם ונהנים מקתרזיס אדיר (כי תמיד זעם ופורקן יצרים מגייסים ומתגמלים יותר), קמו גם יוזמות ותנועות שעוסקות במורכבות, בחיבורים, בניהול המתחים, והן מוכוונות לבנייה ובעיקר חושבות על היום שאחרי או מה שקרוי פוליטיקה צופת עתיד. הן מגייסות בשקט בשקט רבים מהציבור המתון, אך הקול שלהן בשיח הציבורי לא נשמע. הוא סובל מלגלוג, הגחכה וחשדנות, ובוודאי לא מצליח לגבור על הרעש התקשורתי לו זוכים הכוחות הריאקציוניים.
וכך, בעצם מרבית מסדר היום הציבורי והנרטיב המוביל בשיח הציבורי מתארים מלחמה עיקשת ומבוצרת בין הקואליציה הזחוחה, העיקשת, חסרת האחריות וחסרת החמלה - מחד - לבין המפגינים וארגוני המחאה המבוצרים אף הם בסדר יום מחאתי מתוכנן ומהונדס להפליא הדואג לתחזק את עצמו ככוח ארוך טווח - מאידך.
שני הכוחות האלה מצויים במאבק כוחני של כיפוף ידיים, נטול פשרות ונטול הידברויות, כאשר איבה עמוקה וחוסר אמון מוחלט שוררים ביניהם.
אלה כוחות הקיצון בעיני בשעה הזו. זה יכול להשתנות בעתיד הקרוב או הרחוק. קיצון יכול להתמתן ומתון יכול להתקצן.
הקיצוניות בעיניי, בניגוד למינוח הלשוני או הגיאומטרי, איננה מתבטאת בהכרח בפיזור הכוחות ובמרחקם היחסי מהאמצע הגיאומטרי, אלא בהתרחקות מהאתוס והסטטוס קוו הערכי שהיה בקונצנזוס עשרות בשנים והוא: מדינה יהודית ודמוקרטית; סנטימנט ציוני; תפיסות ליברליות של זכויות אדם וחברה; סולידריות בסיסית בין קהלים וכלכלה חומלת; סטטוס קוו בענייני דת ומדינה: יחס מכבד למיעוטים ולזרים; אמפטיה למורשת ישראל וממלכתיות.
הממשלה ותומכיה הפנאטיים מחד, ותומכי הקו המוקצן של המחאה מאידך, התרחקו לחלוטין מאזור הקונצנזוס הזה ונעים לקצוות של פירוק, הכרעה והכנעה. כוח אחד מושך לעליונות יהודית ודתית תוך עיגול פינות דמוקרטיות, וכוח אחר מושך לעליונות חילונית אוניברסלית תוך ניכור כלפי היהדות המסורתית.
אני לא פה ולא שם ואני ממש לא יושב על הגדר.
אני עם המחאה ועם המתינות.
מעוניין לבנות יותר משמעוניין למחות.
אני עם הדמוקרטיה ועם הרצון להידבר.
עם הקשבה ועם מחשבה.
עוסק גם במה כן, ולא רק במה לא.
לא איש של מחנות אלא איש של רעיונות.
תודה שהגעתם עד לפה.
הגעתם עד לפה, אהבתם? עתה במילותיו של יניב "כרטיס הביקור" שלו
קצת עליי:
מומחה לחברה הישראלית, שירתתי 27 שנים במערכת הביטחון, עסקתי שנים רבות בתחום היהודי כאיש מודיעין וכחוקר אסטרטגי. מתון ומורכב בעמדותיי הפוליטיות - לא נוטה לקצוות ומשתדל לגבש את עמדותיי בענייניות ולא לפי פוזיציה. שוחר זכויות אדם, חירות ואינדיבידואליות, אך גם תומך בסולידריות קולקטיבית והתכנסות לאומית סביב טוב משותף - אזרחי, זהותי, פלורליסטי. מכבד מסורת, לא עוין אותה ולא נבהל מדתיים. מאמין בפתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מאמין בהידברות והגעה להסכמות רחבות בתוך החברה הישראלית וחושב שנדרש חינוך מוגבר לדמוקרטיה ליברלית ולכיבוד שלטון החוק. מתנגד לקיטוב ולשנאה, וסבור שחלק נכבד מהתרופה לתחלואות החברתיות הוא בגילויי אמפטיה, הכרה והבנה של הכאב והמצוקה של האחר וייחוס כוונות טובות. חושב שנושא האמון בחברה הישראלית הוא אחת הסוגיות הכי חשובות לטפל בה - אמון בין חלקי החברה ובינה לבין המוסדות. אמון הוא החמצן של דמוקרטיה. כמו כן מאמין שהגשר שמחבר בין שני הערכים שהכי מצויים במתח בדמוקרטיה - חירות ושוויון - הוא אחווה. ללא המשולש הזה דמוקרטיה לא יכולה לשגשג.
גם בפרופיל האישי והסוציולוגי שלי יש מורכבות שמאפשרת לי תובנות וחיבור לקהלים שונים - אני דתל"ש (חבשתי כיפה עד גיל 19), ירושלמי לשעבר שנים רבות, היום חילוני וגר במודיעין, יש לי בת זוג מרמת השרון שגדלה כחילונית גמורה בתל אביב, רקע ביטחוני ארוך, חצי מחבריי דתיים וחצי חילוניים, בא משורשים מזרחיים אך חי בתוך קודים מערביים.
מאמין גדול בעת הזו בכל פעילות ויוזמה שמבקשת להנמיך את גובה הלהבות, שחושבת על האופן שבו אפשר לאחות את השסע, שמאמינה בדמוקרטיה לצד יהדות ללא הכרעה ביניהן ברוח מגילת העצמאות, חושבת על הדו קיום שלנו כאן ביום שאחרי המאבקים ולא רק על הכרעות והכנעות, ופועלת לעורר ולייצג את הקול המתון והמורכב בחברה הישראלית שאני מאמין שהוא הרוב הגדול של אזרחי ישראל.
אני בן 50, בן זוג של ענת, ואבא ל-3 בנים. הם אהבות חיי.
