לזכרה של הדי בלום: הרחוב בווינה והקשר למשפחתה בנס ציונה

מימין- הדי והשלט לזכרה בביה"ס בו למדה. משמאל- נועה ליד שלט הרחוב בוינה שנקרא על שמה

מאת: אסף ניצן. (באדיבות "כל נס ציונה")

בתשיעי בנובמבר השנה צוין ליל הבדולח, הלילה שבו נשרפו אלפי בתי כנסת, הוצתו חנויות יהודיות רבות, והובלו למחנות מעצר אלפי יהודים ברחבי גרמניה ואוסטריה, שם חלקם הגדול גם נרצח. אחד מהסיפורים המעניינים יותר בליל הבדולח שייך להדי בלום, שמשפחתה מתגוררת כיום בנס ציונה. הסיפור הכה גלים עד כדי כך, שבווינה החליטו לקרוא רחוב על שמה של הדי בלום, במה שריגש מאוד את המשפחה שלה בעיר.

נועה בוימן, הנכדה של אח של הדי, מספרת בהתרגשות: "לפני כמה שבועות ביקרתי בווינה, העיר שממנה נחלץ סבי בזמן השואה ולאחר מסע של 6 שנים של רדיפות ומסתורים ברחבי צרפת עלה לארץ. בעת ביקורי בעיר וינה נתבקשתי ע"י משפחתי ללכת לראות את הרחוב החדש שנבנה זה עתה ונקרא "רחוב הדי בלום"  ע"ש אחות סבי שנרצחה השואה".

נועה, ספרי לנו על הדי בלום

"הדי, אחותו הצעירה של סבי הנס, נולדה בווינה וביחד עם הוריהם, סידוני והארי גרו בשכונה קטנה ברובע ה-23 (ליזינג) של וינה. להוריה של הדי הייתה חנות למוצרי הלבשה והנעלה בקומת הקרקע של אותו בנין בו גרו הם, סבתה של הדי ושנים מדודיה ומשפחותיהם. הוריה של הדי שבאו ממשפחות חרדיות, הכירו בשידוך והתחתנו ב-1925 בבית הכנסת הגדול של וינה. במהלך השנים נטשו לחלוטין את הדת וניסו בכל כוחם להיטמע באוכלוסייה האוסטרית".  

"ב-12 במרץ 1938", מספרת נועה, "פלש צבא גרמניה לאוסטריה, התקבל שם באהדה גדולה ע"י התושבים  וסיפח אותה לרייך השלישי (האנשלוס). בליל הבדולח, בתשעה בנובמבר, הלילה שבו נשרפו אלפי בית כנסת והוצתו חנויות יהודיות רבות, פרצו אנשי ה-  SA האוסטרים מלווים במשטרה המקומית וסתם שכנים לביתה של משפחת בלום, ובתואנה של "חיפוש נשק" שברו והרסו את כל תכולת הדירה. בסופו של הפוגרום בבית המשפחה הם עצרו את הארי, אבי המשפחה ושלחו אותו למחנה המעצר בדכאו, לקחו את מפתחות החנות של המשפחה, נעלו וחתמו את הכניסה אליה".

נועה ממשיכה: "ביום למחרת ליל הבדולח, קבלו ילדי המשפחה, הנס והדי הודעה שלא להגיע יותר לבתי הספר שלהם. הדי היתה אז בת שמונה, תלמידת כיתה ב' בביה"ס היסודי השכונתי וביומן כיתתה נירשם "הוצאה מביה"ס כיהודייה".  בחודשים הבאים, מרץ, אפריל ומאי 1939 , עוד לפני פרוץ המלחמה, שוחרר הארי ממחנה המעצר בדכאו, גורש מהמדינה והגיע כמעפיל לא לגאלי לפלשתינה, הבן הנס שהיה רק בן 12 נשלח בקינדרטרנספורט לצרפת והדי עם אמה וסבתה גורשו מדירתם ברובע ה-23 לרובע השני (לאופולדשטט) בווינה (בו גרו מרבית היהודים שהגיעו לווינה לאחר נפילתה של הקיסרות האוסטרית ולאחר מלחמת העולם הראשונה) ונכנסו לגור בדירה שבה גרו כבר 3 משפחות".

"משפחת בלום, שמקור הכנסתם הולאם, נעזרה בחבילות מזון שקיבלה מקרובי משפחה בהונגריה ובהקצבה חודשית של 30 מארק מהקהילה היהודית" מספרת נועה", בתקופה הראשונה, עוד לפני המלחמה, הייתה החלפת מכתבים סדירה בין הדי ואמה בווינה לבין הארי האבא, שגר בצריף קטן בחצרו של איכר בפרדס חנה. אך עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, נאסרה החלפת מכתבים עם ארצות אויב ואז נשלחו מכתבים קצרים דרך קרובי משפחה בהונגריה. החל מ-1941 קשר המכתבים מווינה התנהל רק היה דרך  מברקים של הצלב האדום, שבהם ניתן היה לכתוב רק 25 מילים בדפוס ובעניינים משפחתיים בלבד".

ב-23 באוגוסט 1939, חל יום הולדתה השמיני של הדי, בו היא כתבה לאבא שלה מכתב מרגש בו נכתב: "האיחולים שלך שמחו אותי מאוד, גם הניר שלך אבא היקר שימח אותי מאוד מאוד,  אני עוד זוכרת טוב מאוד איך אתה פעם אמרת לי שאנחנו עוד ניסע לפלשתינה אבל עוד לא בטוח.  אני אנצור את ברכת יום ההולדת שלך לנצח. אני כבר הצטלמתי. התמונות שלי יפות מאוד אבל אני לא יכולה לשלוח לך אף אחת כי אני צריכה את כולם. אולי אני אסע  עם אמא בטרנספורט של ילדים לפלשתינה".

במכתב נוסף, ב-17.3.40, כתבה הדי: "קבלתי את מכתבך שבו אתה שואל כמה אני גדולה. אני 125 ס"מ ושוקלת 32 ק"ג.  אנחנו מדברים הרבה עליך בייחוד מוקדם כשאנחנו שוכבים במיטה ואנחנו מאוד רוצים לראות אותך. אני תמיד מאוד מאושרת כשאתה כותב לי מכתבים כאלו נחמדים. האם אתה חושב עלי לעיתים קרובות? האם אתה יכול לקרוא את הכתב שלי? האם יש לך כבר יותר עבודה? האם יש אצלכם כבר תפוזים? אם כן אז תכתוב לי אם כבר טעמת אחד. אנא שלח לי תמונה אם אתה יכול".

שלוש שנים גרה הדי הקטנה עם אמה סידי וסבתה ועם עוד שלוש משפחות בדירה קטנה ברובע היהודים בווינה עד שהגיע גם תורם להישלח למזרח. ב-17 באוגוסט 1942 נשלחו סידי והדי במשלוח מספר 36 מווינה ליערות מינסק ושם בעירה מאלי טרוצנייץ על שפת בורות ההריגה, ביער עבות, נורו שתיהן בעורפן ונטמנו עם עוד כמה אלפי יהודים מווינה בקבר אחים. (פרטים על מהלך הרצח ההמוני במקום זה, מסר אחד מאנשי ה SS שהשתתף בזוועה הזאת במשפטו בנירנברג).

נועה מספרת: "הדי נרצחה כמה ימים לפני יום הולדתה ה- 11. סידי, אמה, הייתה בת 44 בהירצחה. אביה של הדי, הארי, נפטר משברון לב בדצמבר 1947 בישראל והוא בן 53 בלבד. תמונתה האחרונה של הדי היתה תלויה בצריפו של אביה בפרדס חנה ועדין ניתן לראות את סימני הנעצים שתקועים בה. סבי הנס עלה לאחר השואה לישראל, בנה משפחה, ונפטר בגיל 80".

ואיך נוצר הרעיון להנציח את הדי?

"כעבור כמה שנים, בבית הספר היסודי השכונתי שבו למדה הדי, החליט ועד ההורים  בראשותו של ד"ר ג'ארלד נצל, היסטוריון במקצועו, שבנותיו למדו באותו הזמן בביה"ס,  לעשות מעשה חינוכי יוצא דופן שעד אז לא נראה כמוהו בכל רחבי וינה:  להנציח את הילדים שלמדו בבית הספר הזה ונרצחו בשואה. הם פנו עם שמותיהם של חמשת הילדים שגורשו מביה"ס בליל הבדולח לארכיון האוסטרי בבקשה לברור מה עלה בגורלו של כל אחד מהילדים האלו. בסיומה של הבדיקה, נמצא שמתוך חמשת  הילדים רק הדי בלום נרצחה (כל השאר הצליחו להימלט מהמדינה בעוד מועד). ואז החליט ועד ההורים של ביה"ס להנציח את שמה בכניסה הראשית והיחידה של ביה"ס בשלט קיר כך שכל מי שנכנס בשערי ביה"ס יעבור דרכו. אגב, יוזמי המיזם הזה לא הכירו את משפחתי והיו בטוחים שאף אחד מבני המשפחה לא שרד".

בשנים הבאות הונצחו הדי בלום ואמה סידוני בהנחת אבני נגף בעיירה מדלינג בה גרו הוריה של הדי מיד לאחר נישואיהם, וברובע ה-23, מקום מגוריה האחרון של הדי ומשפחתה. הנצחת הדי בשמו של רחוב שנעשתה ממש בימים אלו, הפתיעה מאוד את המשפחה. בגלל אילוצי הקורונה לא הוזמנה המשפחה לטקס חנוכת הרחוב.  בבירור קצר נודע למשפחה שזה הרחוב היחיד עד כה בווינה שנקרא על שם ילדה קטנה אחת מבין אלפי ילדים יהודים שנרצחו בשואה. ברחוב כ-200 יחידות דיור, גן ילדים אחד, מספר חנויות ובתי קפה, ו-2 פארקי שעשועים.

ולסיום, ולסגירת מעגל, מספרת נועה: "הרחוב הזה הוא אחד הרחובות שמובילים לביה"ס היסודי בשכונה, אותו בי"ס שממנו גורשה הדי לאחר ליל הבדולח, מה שמבטיח שכל הילדים שיעברו בו בדרכם לביה"ס ידעו את שמה ואולי גם את גורלה".