למה אני מפגינה, מסבירה אשת החינוך חנה קורן מנס ציונה.
[email protected]
23.06.23 / 10:42
תגים:
מחאת נס ציונה
,
חנה קורן
,
הפניםשמאחוריהמפגינים
כך צוטטה בדף הפייסבוק "הפנים שמאחרי המפגינים" - חנה קורן, 76, תושבת נס ציונה – ילידת נס ציונה, גמלאית, מורה ומנהלת אולפן, אלמנה, אם לשלושה, סבתא לשמונה, עוסקת ביוגה, פילאטיס ושחייה, מתנדבת בבית הגמלאי ובהסתדרות המורים.
למה אני מפגינה, מסבירה אשת החינוך חנה קורן מנס ציונה.
וכך הסבירה חנה, לא נגענו:
נולדתי בנס ציונה, בת יחידה להוריי. אבי עלה מצ'כוסלובקיה בשנת 1933, מלא מוטיבציה להקים את מדינת היהודים בארץ ישראל. בדיעבד, צעד זה הציל את חייו. אבי היה רואה חשבון בהכשרתו אבל עבד בכל עבודה אפשרית – בנטיעת עצים, בסלילת כבישים – כל מה שצריך. אף עבודה לא הפחידה אותו. בנוסף לכך, הוא גם שירת בהגנה. אמי עלתה מגרמניה בשנת 1935 כחלק מעליית הנוער, אחרי ששנה קודם לכן סולקה מבית הספר בשל יהדותה, ונקלטה בקיבוץ גבעת ברנר.
הייתה לי ילדות שלווה ונעימה. אמנם גדלתי בתקופת הצנע, אבל אני עצמי לא הרגשתי את זה. ההורים שלי דאגו שלא יחסר לי דבר. הלכתי במסלול הלימודים הרגיל – בית ספר, סמינר, צבא, עבודה, נישואים, ילדים. אבל כשהייתי בת 44, בעלי נהרג בתאונת דרכים והייתי צריכה "לחשב מסלול מחדש".
אני יוצאת להפגין כי הדברים שקורים פה במדינה מדירים שינה מעיניי. ראשית, אני מרגישה שהגענו למצב של "אדם לאדם זאב". יש פיצול, שבטיות; נעלמה הסולידריות, אין כבר "כל ישראל אחים", וזה עצוב לי מאוד לראות. אני מסתובבת ברחוב ומכונה סססמולנית. אני בכלל אשת מרכז, אבל ממתי הכינוי הזה נהיה כזאת קללה? והכי גרוע שההסתה באה מלמעלה – "הפרד ומשול".
ואני פוחדת – לא על עצמי. אני כבר מבוגרת וחייתי חיים טובים בארץ הזאת. היה לי כל מה שהייתי זקוקה לו. אני דואגת לנכדים שלי, לעתידם. הנה, השבוע נכדתי התחתנה, וכמו כל זוג צעיר בימינו, לה ולבעלה הטרי אין שמץ של סיכוי לרכוש דירה. ברגעים כאלה אני חושבת לעצמי שטוב שאבא שלי כבר לא חי ולא רואה מה קרה למדינתו האהובה, המדינה שהוא בנה.
אבל אני מטבעי אופטימיסטית חסרת תקנה, ולכן אני לא מרימה ידיים. אני יוצאת ומפגינה ומנסה לשנות את המציאות ולהבטיח לנכדים שלי עתיד טוב יותר.
