מאושפז בחזית הדו-קיום. סגן ראש העיר נאור ירושלמי החלים ושב מאישפוז. מהם לקחיו מהחוויה?

הימים, ובעיקר הלילות, שעברתי שם, העלו בי תובנות לגבי מצבנו כחברה.

קודם כל לגבי האנשים שבחרו להקדיש את חייהם לטיפול בנו ובבעיותינו הרפואיות. מרגע שנכנסתי למחלקה, שרתה בי תחושה שאני נמצא בידים טובות. אנשי הצוות בכל הדרגים, רופאים בכירים, זוטרים ומתמחים, אחיות ואחים ואנשי מקצוע נוספים, כולם נתנו לי את ההרגשה שהם רואים אותי, ושאני יכול לתת בהם אמון מלא.

לא משנה אם היינו באמצע הלילה, או במשמרת כפולה של 16 או אפילו 24 שעות. כשכל אדם סביר כבר היה נופל מהרגליים, או לפחות נהיה קצת עצבני, הצוות עדיין נענה במהירות לכל קריאה, התייחס באנושיות לכל בקשה וצורך, וידע לתת מילה טובה – לצד הטיפול המסור עצמו. מבחינת התחושה האישית, היחס הזה הבטיח שחצי הדרך להצלחת הטיפול כבר הושגה.

אבל אלה לא היו לילות רגילים. בעודי שוהה במחלקה בערה הארץ. החמאס המטיר עלינו טילים, מסיתים הציתו את אש השנאה ומהומות בערים המעורבות, וטיל אחד אף התפוצץ בקרבת בית החולים עצמו. במשך כמה לילות רצנו (מי שיכול היה לרוץ) לחדרים הממוגנים בקומה, כשהסירנות בחוץ השמיעו את יללותיהן.

בחדרים האלה ישבנו כולנו יחד, מטופלים וצוותי רפואה. וכך ספרנו את השניות עד ל"בום", ביחד עם האח אחמד והאחות מונה, וכמובן גם עם האחות הודיה והאחות אירנה.

באישון לילה, כשהרגשתי שהחום שלי עולה אחרי אחת הריצות האלה, הרגיע אותי האח אחמד ואמר: "אל תדאג. אני שומר עליך."

וכך, גם כשבחוץ בערה האש, תרתי משמע, במחלקה הרגשנו בטוחים לגמרי. כל התמהיל המדהים של החברה הישראלית התקבץ בצוות הרפואי במחלקה שלנו: ערבים, חרדיות, ישראלים ותיקים ויוצאי חבר העמים ואתיופיה. פוליטיקה לא היתה שם. זה הרגיש ממש מיותר. היינו מאושפזים בחזית הדו-קיום.

העובדה שבתוך תקופת האשפוז שלי היו שני חגים – עיד אל פיטר וחג השבועות – עוד העצימה את התובנה שבעצם כולנו בני אדם שווים וחולקים את אותן תכונות אנושיות. כולם שאלו את אותן שאלות (איפה אתם בחג? מה התכניות שלכם?), התמהיל האנושי השתנה בהתאם לחג (עושים משמרות כפולות כדי להרוויח עוד יום חופש בחג), וזכינו לחוויות ורשמים ממנהגי הדתות השונות (אתה אוהב כבש? מה המתכון המנצח לעוגת גבינה?).

היציאה מבית החולים הרגישה לי קצת כמו חזרה מחופשה בחו"ל. אתם בטח זוכרים איך זה - כשאתה חוזר אתה מלא התפעלות וסיפורים על הנימוס והניקיון שראית מעבר לים, ומבטיח לעצמך שתשאף לנהוג ככה גם בארץ שלנו, כדי להפוך אותה (ואת עצמך) לטובה יותר. אז בית החולים הוא קצת בועה של חו"ל בתוך הארץ. והתובנה העיקרית שלקחתי מהימים שביליתי שם, היא שהגיע הזמן שננסה לנהוג כמו שאנחנו מבטיחים לעצמנו, ולהנחיל את האווירה הייחודית של בית החולים גם בעולם שבחוץ.

שנהיה בריאים!