סייען השב"כ לשעבר והזיקה שלו לנס ציונה: סיפורו של אודי אילון, לשעבר זוהיר עדילי

מאת: אסף ניצן

יריד הספרים בקניותר מביא אליו בכל שבוע לא מעט סיפורים יוצאי דופן. אחד הסיפורים החריגים ביותר הוא של אודי אילון, שהתאהב בקניותר ובעיר, ומגיע אליה פעמיים בשבוע כדי לקדם את הספר שלו. אודי לא נולד בשם אודי, אלא בשם אחר לחלוטין. הסיפור שלו הוא משוגע לחלוטין, ומהווה את מרכז העניינים בכל פעם שהוא מגיע ליריד.

אודי אילון הינו בן 43, והוא חי בארץ לאחר שהוחלפה לו זהות. נשמע משוגע? רק התחלנו.

אודי מספר סיפור משוגע לחלוטין, שמקורו בשטחים, והוא כולל סיוע לשב"כ, אומץ בלתי נתפס, תפיסה וכליאה, בריחה יוצאת דופן והחלפת זהות. זהו סיפור של פעם בחיים, של אדם שהוציא ספר על אודותיו, ורואה בנס ציונה את ביתו השני.

אודי מספר: "במקור אני פלשתינאי שסייע לשב"כ לתפוס מחבלים. זה הבסיס של הסיפור שלי, ואלו דברים שדיברו עליהם בחדשות. את הספר שלי, "הוא שלנו", אפשר לקנות בקניותר ביריד, והוא נמכר ב-127 אלף עותקים בארץ".

ספר לנו על עצמך

"גדלתי בשטחים, בתנאים קשים מאוד, הייתי אלימות בבית וכבר בגיל 12 ברחתי מהבית. שוטטתי ברחובות עד גיל 18, וחייתי חיים קשים מאוד. באיזשהו שלב, נכנסתי לקו הירוק, לישראל. הייתי בראש העין החדשה, וגם שם כמה שנים טובות הסתובבתי ברחובות ובמתקן אדם. חייתי כמו זאב, אין לך אף אחד – לא משפחה לא חברים. בגיל 18 התחלתי לחפש עבודה עד שהסכימו לקבל אותי בסופר מרקט בפתח תקווה והתחלתי לעבוד".

איך הגעת לעזור לשב"כ?

"בסופרמרקט הכרתי מישהו שאח שלו היה מנהל בשב"כ. הרגשתי צורך בנקמה על כל מה שעברתי בילדות בצד הפלשתינאי. החיים שלי היו בלתי נסבלים, ורציתי לסגור מעגל. יצרתי קשר עם הבחור בשב"כ. נתתי לו את השם המלא שלי, והוא קבע איתי פגישה והציע לי לסייע להם".

מה עשית באותה נקודה?

"הם לא היו צריכים לשכנע אותי יותר מדי. בשטחים הרסו לי את הילדות והחיים ואני רוצה לעשות את זה ולהרגיש שייך למדינה החדשה שלי. הרגשתי כאילו אני לא שייך לשום מקום. אין לך אף אחד בעולם. התחלתי להיפגש עם גורמים מהשב"כ ולקבל מהם משימות מאוד חשובות וקריטיות".

איך זה עבד?

"בשלב הראשון, חיפשתי משתפ"ים. הייתי מוציא להם אישורי שהייה בארץ וכל מיני הטבות, ואז הם עזרו לי. הייתי צריך לבדוק את כל המידע המודיעני מראש, ואז להפעיל את כוחות הביטחון אם היה בכך צורך. במשך 7 שנים עסקתי בסיוע למדינה. מאחר ולא גרתי שם, הבאתי 5 משת"פים שסייעו לי ברצועה. לאחר האימות להעביר לשב"כ, היה לנו ציוד ורכבים פלשתינאים ועבדנו כל הזמן כדי לעזור למדינה. ככה זה נמשך כמה שנים טובות".

היה קשר רציף עם השב"כ?

"הייתי מקבל תוכניות כל הזמן. היה שם שם של מחבל עם פוטנציאל לפיגוע, או מבוקש עם הפרטים שלו. ואני הייתי הולך לאסוף מידע מודיעני על המבוקש, וככה זה ממשיך עד שמגיעים לתוצאה הסופית, שהיא מעצר או פגיעה. היו הרבה מחבלים שחוסלו דרך למסוק לרכב, שאתה מסמן אותו בצבע ורוד. גם אם המחבל נמצא עם עוד 20 רכבים, אפשר להגיע אליו. היה גם מעצר של מבוקש שהסתתר במשך כמה שנים והצלחתי דרך מידע מודיעני להגיע אליו ולהתחבר למשפחה שלו, והזעקתי את כוחות המסתערבים שכיתרו את הבית ועצרו אותו".

איך נתפסת בסוף?

"בעבודה עם המשת"פים, הייתי נותן להם 5 משימות – 1 נכונה ו-4 פיקטיביות, כדי שלא אתפס. במבצע האחרון שלי, הם היו מאוד לחוצים על מבוקש בכיר, ונאלצתי לדווח להם על המקום המדויק. בחצות בא אחד מהם לאסוף אותי, ויצאתי איתו באוטו, ומשהו בראש הרגיש לי לא נכון. בסופו של דבר הגענו למקום שהוא חושך מצרים. התנפלו על הרכב 20 רעולי פנים, עם מכות ואלימות קשה. איבדתי את ההכרה, ונכנסתי למוקטעה בשכם והייתי חצי שנה תחת אלימות פיזית ונפשית מטורפת. בסוף הבנתי שאם אני לא נמלט, אני אמות. בהתחלה היה לי תקווה שיחלצו אותי, אבל זה לא קרה. עם הזמן הבנתי שזה לא קורה, ואני מתחיל להתייאש".

איך ברחת מהשבי?

"עשיתי שם עבודות פרך. הצלחתי להבין כמה אנשים במשמרת ואיפה הם יושבים ועם מי הם מדברים. רקמתי תוכנית מטורפת ולאור זאת שלא היה מה להפסיד, הצלחתי לברוח. יום אחד, במהלך הרמדאן נשאר רק שומר אחד. הוא ישב עם הרגל על השולחן במשרד שלו. הוא היה בשיחה עם חברה שלו. נעלתי עליו את הדלת מבחוץ, שמתי את המדים שהיו שם וטיפסתי מעל גדר התיל. עליתי להר גריזים שעליו נמצאת עמדת צה"ל. הם התחילו לירות עלי, אבל הרמתי את הידיים, ואמרתי להם שאני איתם. הזעיקו את כל הגדוד, הגיעו 30 חיילים עם תאורה. אחד מהם זיהה אותי. לקחו אותי לאריאל, ושם צלצלתי לשב"כ. הם התנצלו שלא הצליחו לעזור לי, אבל שמחו שנמלטתי".

איך מסתיים הסיפור?

"בשב"כ עזרו לי קצת בכסף, ובסופו של הליך בירוקרטי קיבלתי אזרחות ושם חדש. קיבלתי זהות אחרת, מספר אזרחות ישראלית וחי תחת זהות אחרת. קיבלתי שיקום ממשרד ראש הממשלה. בסופו של דבר כל הסיוע הזה. לא מצטער על שום דבר ממה שעשיתי ועשיתי זאת למען ישראל. כיום אני חי בארץ ונהנה מכל רגע".

איך החיבור שלך לנס ציונה מסייע לך בקידום הספר?

"בנס ציונה יש דוכנים שפותחים בקניון, אני מכיר את המנכ"לית שקראה את הספר שלי. היא מכבדת אותי ועזרה לי. אני מגיע פעמיים בשבוע בעיר, וככה הכרתי את המקום הזה שהוא קרוב לליבי. אני מזמין את כל הנס ציונים להגיע ליריד ולהתרשם מהספר שלי. זה באמת סיפור חד פעמי.