קבלו את גרי ברקוביץ' ובתו קרן. סיפורה של התנדבות משותפת, אב ובתו המתמודדת עם מוגבלות.

עם תחילת המלחמה, גרי ברקוביץ', בן ה-68 מנס ציונה, החל לבדוק היכן יוכל להתנדב ולתרום, הן למען חיילי צה"ל הקרובים לליבו והן למען המשפחות המפונות ותושבי הדרום. אחד השיקולים היכן להתנדב היה היכן יוכל להתנדב יחד עם בתו קרן, המתמודדת עם מוגבלות. בנקודה זו נתקל במודעה של ארגון 'פתחון-לב' המזמינה את הציבור לתת יד ולהירתם למאמץ המלחמתי. מאותו רגע ועד היום, גרי וקרן מגיעים מדי שבוע, מעמיסים לרכבם ארגזי סיוע וסלי מזון, ונוסעים ברחבי הדרום עם הסיוע ליחידות הצה"ליות והתושבים.

גרי נולד במלבורן, אוסטרליה בשנת 1955 לאב מסלובקיה ואמו ילידת גרמניה, שניהם שורדי שואה שהגיעו לאוסטרליה בשנת 1947, הכירו במדינה ונישאו ב-1951. אלא כשיה בן 22 הוא עלה לישראל, הכיר את רעייתו לעתיד ונשאר לבנות כאן את ביתו. "כבר הייתי בתקופת הלימודים והגעתי לישראל להשלים לימודים בפיזיקה וכימיה במכון ויצמן", מספר גרי. "מאז ומתמיד קיבלתי חינוך ציוני וזה גם היה הבית ממנו הגעתי."

במהלך השנים, גרי שהיה עובד מדינה בתחום הפיזיקה ב-30 השנים האחרונות, נישא כאמור ונולדו לו שתי בנות, הבכורה בת 34 וקרן בת ה-28, איתה הוא מתנדב מדי שבוע בשינוע הציוד והמזון בדרום.

"קרן מתמודדת עם אוטיזם בתפקוד גבוה ועד תחילת המלחמה גם עבדה, אלא שאז החלו האזעקות, הריצות למקלטים והמתח של המלחמה, זה כבר היה קשה מדי במצב החירום הזה", הוא אומר.

אלא שאז התעורר בו הרצון להתנדב פיזית למען המאמץ המלחמתי. "היה צורך משמעותי מאוד במתנדבים. החקלאים שהיו זקוקים לידיים עובדות בשדות וארגונים רבים, רק שחיפשנו משהו שנוכל לעשות יחד, קרן ואני. על פתחון-לב כבר שמעתי בעבר ותמיד הייתי בצד התורם לקראת החגים לכל מיני ארגונים, הפעם זה היה צריך להיות משהו שאפשר יהיה להיות עסוקים איתו", משחזר גרי את ימי המלחמה הראשונים. "זה משהו משפחתי אצלנו, שאם יש כאלו שיש להם פחות מזל מאיתנו, אז צריך לעזור להם איך שאפשר", הוא מוסיף.

מאז אחת לשבוע, במרבית הפעמים בימי רביעי, גרי וקרן עולים לרכב ונוסעים מביתם בנס ציונה למרלו"ג החירום של 'פתחון-לב' בראשון לציון, שם הם מקבלים את הארגזים ורשימת הכתובות ופרטי הקשר של מקבלי הסיוע ומגיעים עד אליהם. מתחילת המלחמה הם כבר הספיקו להגיע עם סלי מזון וארגזי ציוד לחיילי צה"ל ומשפחות הדרום בנתיבות, אופקים, שדרות, אשקלון, באר שבע, שטחי כינוס ויישובים רבים נוספים. "אני כמעט ארבעים שנים בארץ ומעולם לא הייתי באופקים, בחודש האחרון הייתי פה כבר שלוש פעמים", הוא אומר בחצי צחוק.

גרי מספר שבכל מקום מקבלים אותם בחיבוקים גדולים ושמחה על הסיוע, בייחוד כשהם מגיעים עם סיוע לחיילים. אלא שאז משתנה משהו בקולו. "זה הנושא שהכי כואב לי. שהחיילים הסתמכו על תרומות כדי לקבל ציוד לחורף. צריך לעשות הכל כדי לעזור להם, אבל זה מה שקורה?", הוא משתתק.

הוא אומר שהוא ובתו ימשיכו כל עוד יזדקקו להם ולעזרה שלהם, ושעבורה ההתנדבות הזו מאוד חשובה. "היא מבינה שאנחנו במצב קשה ומלחמה, אבל היא מאושרת כשהיא רואה שהיא מצליחה לתרום ולשמח אנשים. היא מתרגשת וזה מעלה לה חיוך, ובכל פעם שאנחנו מחלקים סלי מזון היא מצלמת ומעלה לעמוד הפייסבוק שלה. כבר בדרך הביתה מהחלוקה היא שואלת אותי מתי הולכים שוב ואם נגיע גם שבוע הבא."