תכירו את שאולי עמיר אחד המפגינים הבולטים בנס ציונה נגד השחיתות ומי שבגיל 74 משקיע במחאה את כל מאודו.

אתם פוגשים אותו במכולת, צועדים לידו לאורך מסלול ההליכה ועומדים לידו ברמזור. והוא איש עלום. לא יודעים עליו דבר. אין לכם מושג מה השיג בחייו וכמה הוא מתאים להגדרת הישראלי היפה.

אחד כזה הוא שאולי עמיר. בתקופה האחרונה אולי נחשפתם מעט לדמותו בתמונות מההפגנות הסוערות שנערכות בעירנו, כי הוא תמיד שם, נושא בגאון שלט, עוטה חולצה עם אמירה זועקת ומוכן להסביר בדרכי נועם לכל מתנגד ולו האלים ביותר, את דעתו על הקורה במדינה. וכמו שכבר הבנתם, הוא לא מרוצה.

מה גורם לאדם בן 74 לצאת במשך שנים לרחוב ולהפגין?

ולא מדובר במפגין-לייט, אלא באדם שיוצא בכל מוצאי שבת למרכז נס ציונה, או לתל אביב, לירושלים, לראשון לציון, ועוד. שניצב בכל צהרי יום שישי במשך שנים ליד הקניותר, או  בית עובד, ושהוסיף בתקופה האחרונה עוד יום בשבוע לפחות להפגנות היחידים.

כנראה שזה בדמו. וברור בלי כל ספק שסיפור חייו הוביל אותו לכך במדויק. אם יש למדינה הזאת שורשים להתפאר בהם, תגלו דוגמה להם בשורות הבאות:

שאולי עמיר נולד בקיבוץ אלונים וכשהיה בן שנתיים עברה משפחתו להתגורר בתל אביב בביתם של סבו וסבתו.

סבו מצד אימו היה ממקימי זרם חינוך העובדים, מורה ומחנך. סבתו מצד אימו הייתה אחותו של המלחין נחום נרדי, שגם הוא גר איתם בתל אביב אצל הסבתא.

אביו של שאולי היה איש צבא, וכשהיה בן עשר עברה המשפחה לבאר שבע בעקבות תפקידו של האב כמושל צבאי נגב. (במלחמת סיני מונה גם למושל צבאי סיני עד להחזרתו)

בשנת 1960 עבר שאולי ללמוד בכפר הירוק בעקבות אחיו שלמד שם, ולדעתו זה המקום שעיצב את חייו.

בשנת 1963 הצטרף להוריו בשליחות ללוס אנג'לס ואת כיתה י'ב סיים שם. הוא הגיע לארה"ב ללא הרבה ידע באנגלית (הכפר הירוק, פנימייה חקלאית, עבודה, חברה...) והיה צריך להתחיל את השנה האחרונה בתיכון ללא שפה.

הוא נזכר שבמשך שלושה חודשים היה חוזר הביתה אחרי ישיבה בכיתה מבלי להבין דבר, נצמד לטלוויזיה שהייתה אז בחיתוליה, ובמשך שעות מקשיב לאנגלית. "רק כאשר התחלתי לחלום באנגלית ידעתי שאוכל לתקשר בשפה זאת" הוא מספר בחיוך.

בחזרתו לארץ הצטרף לגרעין נחל עוז עם כמה מבני כיתתו מהכפר הירוק ואחרי טירונות והדרכה בתנועת הנוער העובד והלומד, קיבל על עצמו את ריכוז קן מרכז תל אביב וקן רעננה. לאחר מכן עבר במסלול הצבאי של אימון מתקדם וקורס צניחה וחזר עם השחרור ביחד עם כל הגרעין לקיבוץ נחל עוז כחברים.

בשנת 1968 נישא לקיקה ועזב את הקיבוץ לטובת שדרות, שם עבדה אשתו כמורה לאחר שירות צבאי כמורה חיילת. בשנת 1971 עברו לראשון לציון ושם החלו להרחיב את המשפחה. בתם מיכל היא הבכורה ולאחריה נוספו הבנים אורי ודן. נכון להיום התברכה כבר המשפחה בעוד 8 נכדים.

שאולי פנה ללימודי עבודה סוציאלית בבאר שבע ובתל אביב, ובשנת 1974 נשלח ע"י הסוכנות היהודית לשנתיים באנגליה כשליח קהילתי בצפון מזרח לונדון.

בחזרה לארץ החל לעבוד בחברה לעולים מבריטניה, כאיש שדה שמבקר אולפניסטים שהגיעו לחצי שנה לאולפנים בקיבוצים.

אחרי 13 שנה בתפקיד זה יצא שוב עם משפחתו בשנת 1989 לשליחות בדנוור קולורדו. 3 שנים שימש שם כשליח עלייה וקהילה, שנים שנרשמו כהצלחה גדולה והותירו קשרים עד עצם היום הזה. בעקבות הצלחתו נשלח לעוד ארבע שנים לאותו מקום בשנת 2003.

יש לציין עוד שהוא הישראלי היחיד בהיסטוריה שקיבל תעודת הוקרה מהסנאט של מדינת קולורדו על פועלו לקירוב מדינת קולורדו למדינת ישראל ועיצוב ביקורים של ראשי ערים וחברי סנאט ואחרים בארץ, דבר שלא היה לו תקדים ומאז לא קרה שוב באף מדינה בארה"ב. אפשר לראות את זה במסמך חיזוק הקשרים של הקהילה היהודית ,עם תאומתה בישראל, רמת הנגב.

בין לבין המשיך לשרת במילואים והיה בין משחררי ירושלים במלחמת ששת הימים, כחייל בחטיבה 55 של הצנחנים ששיחררה את הכותל. לאחר מכן במלחמת ההתשה, ובמלחמת יום כיפור היה בין ראשוני צולחי התעלה בסירות זודיאק להקמת ראש הגשר.

יומיים אחרי הצליחה נפצע והיה מאושפז כחודש עד לחזרתו ליחידה שישבה אז ליד איסמעיליה עד לפינוי מהצד המערבי של התעלה.

בגיל 43 היה אמור להשתחרר ממילואים קרביים ולכן עזב את הצנחנים אבל הצטרף לפלוגת סיור של חטיבת העמקים ובמסגרתה השתתף במלחמת לבנון והמשיך במילואים בלבנון.

בגיל 49 עבר לדובר צה"ל ושירת שם כקצין ליווי של אח"מים וקבוצות מחו"ל עד הגיעו לגיל 69.

אחרי החזרה מהשליחות בארה"ב החל לעבוד באסף הרופא כגייס כספים של בית החולים בחו"ל, בעיקר בצפון אמריקה ובאנגליה, משרה שהייתה כרוכה בהרבה מאוד נסיעות .

לאחר מכן יזם הקמת חברה לבתים סולאריים ביחד עם אדם שהכיר בארה"ב. חברה זאת לא צלחה מכיוון שהקדימה את זמנה בכעשר שנים ולמרבה הצער הרעיון המבריק שעמד מאחוריה נקטע כתוצאה מקשיים רגולטוריים.

כיום שאולי עמיר ואשתו קיקה הם גימלאים ומתגוררים בשמורת מליבו. בניהם אף הם קבעו מושבם בקרבת מקום ובתם שהיא עורכת דין במקצועה מתגוררת כרגע באנגליה.

שאולי הינו הישראלי היחיד בהיסטוריה שקיבל תעודת הוקרה מהסנאט של מדינת קולורדו על פועלו לקירוב מדינת קולורדו למדינת ישראל

כפי שמעיד כל המכיר אותו, הוא נרתם לנושא המחאה בכל מאודו ובכל דקה פנויה. וגם לא פנויה. הוא פשוט עובד במחאה. ואל תבינו לא נכון. הכל בהתנדבות, ולהיפך, בהשקעה כספית לא מבוטלת.

כשהחלו ההפגנות נגד השחיתות השילטונית בנס ציונה הצטרף, ומאז הוא מפגין עד היום כולל הצטרפות להפגנות היחיד עם אמיר השכל.

"העניין כאן הוא מוסרי בעיקר", אומר שאולי, "ופחות פוליטי. לא כל הימין מושחת כמו שלא כל השמאל טהור. כאשר יש ראש ממשלה שיש נגדו 3 כתבי אישום, שום חומר ניקוי לא יוכל לנקות את הכתם המוסרי שהוא נושא על כתפיו."

עוד מוסיף שאולי ואומר שהעובדה שראש הממשלה עוסק בהסתה, בשיסוי ובפילוג עוד מוסיפה חטא על פשע. חלק גדול מתומכיו אינם בעלי אידאולוגיה אלא עסוקים בהערצה אישית נוסח רודנים בעבר. "אני חרד שעלולה לפרוץ כאן מלחמת אזרחים ברגע שהוא יפסיק להיות ראש ממשלה."

כמו שרבים מהמפגינים חשים, גם שאולי נפעם מהעובדה שבכל תקופת ההפגנות פגש אנשים שהם מלח הארץ, שחרדים לגורל המדינה ולעתיד ילדיהם ונכדיהם. אנשים שעושים את הכל בהתלהבות ובניגוד למה שאומרים, בהתנדבות מלאה. אדרבא, מוציאים מכיסם כסף רב לתרומות כדי לעזור בהוצאות ובנסיעות להפגנות השונות.

"ההפגנות לוקחות זמן" הוא מבהיר, "יש הפגנות המוניות ויש קבוצה שיצר צבי פלטיאל הנס ציוני שמתייצבת מידי יום שישי בצומת הקניותר כבר שמונה חודשים."

ומה דעתך על האלימות שמציפה את נס ציונה הרגועה בדרך כלל בשבועות האחרונים? "בזמן האחרון התחלנו לראות קבוצה של מתריסים אלימים שמופיעים בחלק מההפגנות. הם גרמו נזקים לכלי רכב של המפגינים, תקפו מילולית וניסו למשוך את המפגינים לתיגרה אלימה. לעומתם המוחים לא נגררים לפרובוקציות וממשיכים להפגין למרות גילויי האלימות."

כמה זמן זה ימשך? אין לדעת. ולנו לא נותר אלא לאחל לשאולי ימים רגועים יותר וברכה שמקבלת לאור הנסיבות גוון שונה מהרגיל: "כל שתבקש לו יהי".

בצעירותו בנח"ל המוצנח