40 שנה עברו מיום נפילתו בקרב של איש נס ציונה מוטי תדמור ז"ל
07.02.23 / 15:16
היה זה היום האחרון לשירות המילואים שלו, חודשים מספר לאחר מלחמת לבנון הראשונה, עת נפל בקרב סמל מרדכי (מוטי) תדמור ז"ל.
ביום שישי ה24.2 בשעה 9.30 יעלו משפחתו וחבריו לקברו בבית העלמין הצבאי בנס ציונה ומוקירי זכרו מוזמנים
וכך כתבה אלמנתו, חנה תדמור:
״מוטי בעלי ואבינו היקר.
40 שנים חלפו מאז נילקחת מאיתנו, במלחמת לבנון הראשונה, ביום האחרון למילואים.
בן 27 היית במותך.
ילדיך שהיו קטנים, בגרו ונהיו הורים לילדים, ומישפחתינו התרחבה.
השנים לא מקהים את הכאב, הגעגוע, וחסרונך תמיד.
אוהבים ומתגעגעים המשפחה האוהבת" .
חנה תדמור ואמה לצד מוצגים לזכר מוטי ז"ל בתערוכה לזכר הנופלים בני העיר שהכינו ב2017 תלמידי ביה"ס "שקד".
---------------
בן יהודית ויצחק, נולד ביום י"ח בחשוון תשט"ו (14.11.1954) בכפר סבא. ילדותו עברה עליו ברמת-גן, שם גדל מוטי ולמד בבית-הספר "מורדי הגיטאות" ("פרדס" לשעבר). כשסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי, הוא המשיך לרכוש השכלה בבית-הספר "אורט" במקצועות החשמל והאלקטרוניקה, ובו-בזמן גם עבד במקצוע זה עד לגיוסו לצה"ל. משנות ילדותו הראשונות למד מוטי לאהוב את הארץ, ובכל הזדמנות היה נוסע עם אביו, עם בני משפחתו, ועם חבורות הנוער לטיולים והשתתף בהם באופן פעיל.
בנובמבר 1972 התגייס מוטי לצה"ל, וכדבר מובן מאליו בחר בחיל-השריון. לאחר תקופת הטירונות הועבר לשרת בסיירת שריון, ועמה נלחם במלחמת יום הכיפורים.
ביום הקרבות הראשון נפצע מוטי קלות בעינו, ופונה ליחידה עורפית לטיפול. אחר-כך רצו להעבירו למרכז הארץ להמשך הטיפול, אולם הוא חזר ליחידתו והמשיך להילחם עם חבריו. בקרבות אלו נפלו ונפצעו רבים מחבריו, לנשק, וגם הוא נחשב במשך זמן קצר כנעדר, מאחר שהנגמ"ש שלו נפגע מטיל וחבריו בנגמ"ש נהרגו והוא נטשו ועבר להילחם בנגמ"ש אחר.
לאחר שלושה שבועות של קרבות, טלפן לילה אחד מפקדו של מוטי לאביו ומסר לו דרישת-שלום ממנו והוסיף "הבן שלך הוא מאה אחוז, הוא גבר לעניין".
מוטי נהג לכתוב הביתה כמעט מדי יום, וכל גלויה הייתה תמיד מרגיעה ומלאה באופטימיות.
אחרי מלחמת יום הכיפורים, סופח מוטי כמש"ק וכמדריך נגמ"שים בגדוד של עוצבת "ישי".
לפני שחרורו מהשירות הסדיר, נשא מוטי לאישה את חברת נעוריו, בחירת ליבו, חנה. לאחר שחרורו מצה"ל, הוא החל לעבוד כנהג בחברת "אגד" ולאחר זמן לא רב היה לעובד קבוע. מוטי התחבב על כל חבריו לעבודה, והיה מוכר בכל תחנות "אגד" בארץ בחיוכו הקבוע ובחוש ההומור שלו.
ביתו אשר קבע בנס-ציונה, היה בית פתוח וחם, תמיד מלא בחברים ובשכנים. מוטי גם שכנע חברים לבוא ולגור במושבה, בקרבתו. בנס-ציונה הוא גידל את ילדיו: ליאת, עינת ולירן בחום, באהבה ובמסירות בלא גבול, ועליהם הייתה גאוותו.
כשפרצה מלחמת שלום הגליל, מוטי גויס למילואים ויחד עם חבריו עלה ללבנון, לחם שם ועשה גם תקופות מילואים נוספות.
בחודש ינואר 1983, נקרא מוטי שוב למילואים בלבנון. בעת חופשתו האחרונה בבית הוא חלה והוחש לבית-החולים ושם הוחלט לאשפזו, אך בניגוד להוראת הרופאים סירב מוטי להתאשפז משום שחש חובה לחזור ליחידה ולהחליף חברים אחרים שיצאו לחופשה. מוטי חזר לבסיסו לאחר שקיבל זריקת הרגעה. (מעשה מופת זה אף צוין במכתבו של שר הביטחון דאז, משה ארנס, אל המשפחה השכולה, לאחר מותו).
כעבור כמה ימים, ביום ג' באדר תשמ"ג (16.2.1983), יום לפני שחרורו ממילואים נשלחה יחידתו לקבל יחידה אחרת שתחליפה. בדרכם חזרה לבסיס, נתקלו במארב מחבלים ליד עין זחלתא. מוטי וחברו רפי נהרגו, מוטי הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בנס-ציונה.
הוא השאיר אחריו אשה, שלושה ילדים והורים. בן 28 שנים היה בנופלו.
חבריו ושכניו בשכונת "נווה ניר" בנס-ציונה, שבה התגורר, הקימו אנדרטה לזכרו.
