הנאום שלפיד לא נשא אמש במליאה- לעיונכם !

כבוד הנשיא, אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, אדוני ראש הממשלה הנכנס, אדוני ראש הממשלה היוצא, נשיאת בית המשפט העליון, מכובדי כולם.

בספר שופטים מופיע שלוש פעמים הביטוי, "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". אני לא יודע מה יהיה פה עוד ארבעים שנה, אבל מי ייתן ונוכל בעתיד להגיד על הממשלה שמוקמת היום: "ותשקוט הארץ ארבע שנים."

כי זה הדבר שלו אנחנו זקוקים. ישראל היא מדינה פצועה. הגיע הזמן שתשקוט הארץ.

במדינות דמוקרטיות ממשלות קמות ונופלות. דור הולך, ודור בא. זה סדר הדברים הטבעי. זוהי קואליציה מורכבת, אולי המורכבת בתולדות המדינה, אבל סיבת הקמתה פשוטה דווקא: הגיע הזמן.
הגיע הזמן, הוא אפילו איחר קצת. השינוי הזה בלתי נמנע, מפני שהזמן לא יודע לעצור. הגיע הזמן להחליף את מערכת ההפעלה. הגיע הזמן לחילופי דורות.

אבל לפני שנפנה אל העתיד, יש לנו עוד משימה אחת: אנחנו צריכים למצוא דרך לסלוח אחד לשני על העבר. השנאה היא כלא, הסליחה היא כרטיס היציאה ממנו.

אני מסתכל על השנים האחרונות בחייה של המדינה. על ההפגנות, על הזעם, על הדברים הנוראים שנאמרו פה באולם הזה. אני לא רוצה להיות שבוי בידי השנים האלה.
בשש השנים האחרונות ישבתי באופוזיציה ורוב הזמן כעסתי על הדרך שבה הממשלה נהגה בנו. הפתרון הוא לא להחזיר עכשיו באותו מטבע. הפתרון הוא להתנהג אחרת.

אני רוצה להגיד לאופוזיציה מכאן: הדלת שלנו תהיה פתוחה אליכם. אנחנו מכירים בזה שיש לציבור שבחר בכם צרכים אמיתיים. לא על הכל נסכים, אבל תמיד נקשיב.
השנים האחרונות הפכו את כולנו מבני אדם לתגיות. "ימני", "שמאלני", "חילוני", "חרדי", "יהודי", "ערבי".
הממשלה הזו נוצרה כדי שנפסיק להיות תגי זיהוי, ונחזיר לתחיה את המכנה המשותף, את בני האדם על כל מורכבותם.

אחד מחברי הכנסת החרדים שלח לי לפני כניסת השבת הודעת ווטצאפ שאמרה כך: הרבי מקוצק פירש את האמרה "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דיעותיהם שוות", בדרך הבאה:
"כשם שאין אדם כועס על כך שפניו של חברו שונות, כך אין לו לכעוס על דעתו השונה." ואז הוא כתב לי: "מי ייתן ונדע ימים של טוב משותף גדול."

אם הרבי מקוצק היה יודע שדבריו יהפכו להודעת ווטצאפ מלאה רצון טוב בין שני חברי כנסת, אחד חרדי והשני חילוני, בארץ ישראל החופשית והדמוקרטית, אני חושב שהוא היה שמח.

אני מאמין שהוא היה אומר לנו: "לא יכול להיות שאתם לא רואים כמה אתם קרובים." יש לנו ויכוח פוליטי וערכי, אבל אנחנו לא אוייבים. אנחנו חיים פה ביחד. גורלנו כרוך זה בזה.

מפני שאחרי כל ההשמצות והזעקות החלוקה האמיתית בחברה הישראלית היא לא שמאל וימין. החלוקה האמיתית היא מתונים וקיצוניים. אנשים שרוצים לבנות, ואנשים שרוצים להרוס.
אנחנו לא ניתן לקיצוניות להרוס את מדינת ישראל. אנחנו לא ניתן לשנאה לנהל אותנו. גזענים אלימים לא הופכים לפטריוטים רק כי הם מתעטפים בדגל. הם לא יגדירו לנו מהי אהבת ישראל.
אנחנו לא אוייבים. גם הדיעה הכי נחרצת, גם הויכוח הכי לוהט, לא יהפוך אותנו לאוייבים. אנחנו לא ניתן לקיצוניות להרוס את היכולת שלנו לדבר אחד עם השני, ולפעול יחד למען מדינת ישראל.
מלאני קליין, האמא הגדולה של הפסיכואנליזה, הסבירה שמול הרצון להרוס, לבני האדם יש גם דחף לתקן. יש בתוכנו משהו חזק שרוצה לתקן את העולם ואת עצמנו. הממשלה הזו הוקמה סביב הדחף הזה.
יש לנו הרבה מה לתקן. אנחנו צריכים לתקן את השיח בינינו ואת המדרכות בטייבה. לתקן את המחלקות הפנימיות בבתי החולים ואת המחלוקות הפנימיות בדת ומדינה.

אנחנו צריכים לתקן את הדמוקרטיה הישראלית ואת היחסים עם הדמוקרטים בארה"ב. לתקן את הפערים החברתיים ולוודא שלכל ילד בישראל מחשב ואינטרנט מהיר והזדמנות שווה להצליח.
זה הרבה עבודה. יש לנו הרבה עבודה. הדרך היחידה להצליח, היא לעשות את זה יחד. הציניקנים יזלזלו. הם תמיד מזלזלים, אבל ציניקנים לא בנו דבר מעולם.

אם אתה רוצה לבנות משהו, אתה צריך לסמוך על אנשים אחרים. שום בית – לא בית פרטי ולא בית לאומי - לא נבנה בידי אדם אחד. האדריכל זקוק למהנדס, המהנדס זקוק לבנאי, הבנאי זקוק לעושה הלבנים.
הממשלה הזו נבנתה מפני שאנחנו מאמינים שתפקידנו לבנות פה ביחד משהו טוב יותר. מאמינים שמה שמחבר אותנו, מה שהפך אותנו לעם אחד ואומה אחת ומדינה אחת, הוא לקיחת אחריות.

אנחנו לא רק מקימים ממשלה היום, אלא גם חוזרים לאמת הבסיסית שתפקידנו לא לדאוג רק לעצמנו, אלא גם אחד לשני. לא רק לאנשים שחושבים כמונו, אלא לכל מי שצועד אתנו במסע הישראלי.
הממשלה הזו לא מוקמת בשביל פוליטיקאים. היא מוקמת בשביל מורים ומהנדסים, חקלאים ושוטרים, בעלי עסקים קטנים וניצולי שואה וילדי בית ספר.

היא מוקמת בשביל מיטל, הצעירה עם העגיל באף שעצרה אותי ברחוב ואמרה, "לא הצבעתי בשבילך, אבל אתה חייב לי." והיא צודקת. אני חייב לה. כי היא הבעלים החוקי של העתיד שתפקידנו לבנות עכשיו.

אנשים שואלים אותנו, מה משותף ביניכם? מה משותף בין מרב מיכאלי לאביגדור ליברמן? מה משותף בין איילת שקד לבני גנץ ולמנסור עבאס? בין גדעון סער לניצן הורוביץ?
מה משותף בין יאיר לפיד לנפתלי בנט?

התשובה היא: המדינה הזו. היא הדבר שמאחד אותנו. היא האהבה המשותפת שלנו.
אף אחד מאתנו לא חושב שהוא אוהב אותה יותר מהאחר. לאף אחד אין זכות ראשונים על הפטריוטיות או בלעדיות על אהבת הארץ.

מה שמשותף לנו היא ההבנה שאי אפשר לטעון שאתה אוהב את מדינת ישראל, אבל שונא חצי מהישראלים.

אם אתה יודע איפה לחפש, אין דבר קל יותר מאשר למצוא מה משותף לנו.
הדאגה לעסקים קטנים בפריפריה, משותפת לנו. החשיבות שאנחנו מייחסים לחינוך של ילדינו ולבריאות של הורינו, משותפת לנו.

ההבנה שצה"ל צריך להיות צבא חזק עם ערכים מוסריים ברורים, משותפת לנו.
ההכרה בכך שאנחנו מדינת חוק ועלינו לגלות אפס סובלנות כלפי שחיתות, ובעיקר שחיתות שלטונית, משותפת לנו.
ההבנה שזו חובתה של המדינה היהודית לטפל בחברה הערבית ולתת שיוויון אזרחי לכל תושב משותפת לנו.
יש עוד דבר שמשותף לנו: כשמשהו מקולקל בעולם, אנחנו לא מחפשים על מי להפיל את התיק. במקום זה אנחנו שואלים איך אפשר לתקן.
הממשלה הזו באה לתקן. זה תפקידה, זה ייעודה, זה השינוי הגדול שהיא מביאה.
-
לפני סיום - אני רוצה להודות לצוות המופלא שלי, שיצר ובנה את הממשלה הזו: להלל קוברינסקי, המצביא שלנו, לדני וסלי, דנה פיטליס כדורי, נעמה שולץ, גילי האושנר, יעל בר, רועי קונקול, יאיר זיוון, נטע אטיאס, תמי נשיא, אטל הובן, מאיר כהן, רמי יהודיחה, מארק מלמן, עודד גזית וגיא בוסי. תבורכו. בלעדיכם זה לא היה קורה.

תודה לכל ראשי המפלגות בקואליציה החדשה, שהתגייסו ועשו ודחפו, ובראשם כמובן לידידי ושותפי, ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט. אני מאמין בך. אתה תעשה דברים גדולים למען עם ישראל.

תודה לכול אחד ואחת מחברי הכנסת שהביאו אותנו למעמד הזה. מכל אחד מכם נדרשו תעצומות רוח, ויתורים אישיים. שמתם את המדינה ואת הערכים לפני האינטרס האישי.

אני מודה לכל האנשים המדהימים שהלכו לעמוד על הגשרים ובכיכרות, הם אלה שהביאו אותנו לרגע הזה. אני מודה לחברי הכנסת שלנו, על הנחישות והשכל והגיבוי המוחלט.

תודה אחרונה לקבוצת התמיכה המופלאה שלי, ליהיא לפיד, שולמית לפיד, אחותי מירב רוט, אילאיל, יואב ושי, ליאור ויעלי, וגם לאבא שלי שעשה עבודה טובה בפיקוח מלמעלה.
תודה רבה.