אורלי לוי, תפסיקי להסית נגד הקיבוצניקים. קוראת לה חנה בן דוד

אורלי שלום.

שמי חנה בן דוד לבית סבג. ביתם הבכורה של פנינה וחיים ז"ל. ומי שעלתה איתם ארצה כילדה קטנה וחוותה את כל הטילטולים והתלאות שעברנו כעולים חדשים. תלאות שהיו מן הסתם גם להורייך אך את רק שמעת עליהם, בשל גילך .              אלו המסרים שביקשתי לומר לך ולכל מי שעלול להאמין לסיפורי הקיפוח שלך. :

גם אבי חיים ז"ל עבד בבניין "בקיבוצים" כמו אביך יבל"א.

גם אבי היה מפאיני"ק בראשית דרכו, כמו אביך, אך נותר כזה - עד יומו האחרון. להוציא הפסקה קצרה לטובת רפ"י שהקים בן גוריון

למרות היותו שומר מצוות. הוא ידע להעריץ את בן גוריון, אך גם את הרב עובדיה ולא ראה בזאת סתירה.

אבי היה סוחר במרוקו ופעיל ציוני שהשלטונות חיפשוהו ולכן ברחנו משם כבר ב1955  באישון לילה, בעזרת שליחי "המוסד", מיטלטלים בספינה רעועה בדרך למרסיי וממתינים שם 10 חודשים עד שהעלונו ארצה.

אדלג על קשיי הקליטה שעברנו, כמו כולם. ואספר שלבסוף הגענו לצפת, שם השתקענו ואז לא היה מאושר באדם מאבי, עת בגיל 35 התקבל לעבודה ב"סולל בונה" החל ללמוד להיות בנאי, תפסן למען הדיוק.

עד מהרה  קיבל קביעות ומן הסתם היותו מפאיני"ק סייעה לו בכך, אך בעיקר חריצותו, עליה סיפרו לנו עמיתיו.

ומאז, עבד כמעט 30 שנה בסולל בונה, מטעמם נשלח כמעט לכל קיבוצי ועיירות עמק החולה והגליל העליון.  הוא הקים חדרי אוכל בקיבוצים וגם מקלטים וחדרי ילדים. ואת חדרי האוכל הללו הכיר היטב מבפנים, כי שם אכל עם החברים ולמד להכירם היטב. והם שלימדו אותו לאכול מוצרי חלב...

תמיד סיפר לנו עליהם ועל דבקותם ביישוביהם, למרות ההפגזות הסוריות לפני ששת הימים. על חריצותם ועל אורח חייהם הצנוע. הוא העריך אותם עד מאוד, תמיד, אף היה לו מאוד קשה  עם חוסר האמונה שלהם והתרחקותם מהדת. אך הוא לא נטר להם על כך ולא ניסה להיות מנהל החשבונות של האלוהים.

אגב, אבא שלי ואמי ז"ל נסעו כל שנה לבית הבראה בזכרון יעקב לעשרה ימים, כחלק מתנאי העבודה ב"סולל בונה". אך הקיבוצניקים לצידם עבד יכלו רק לקנא בו על כך, לפחות בשנות השישים והשבעים.

והכי חשוב, לא אבי ולא המעגל החברתי שלו, בני עירו וחבריו לביהכ"נ "שם ועבר" אותו בנה במו ידיו..- לא דיברו מעולם רעות על הקיבוצניקים בהקשר של ניצול או "בעלי אחוזות" מול עבדים. היתה להם ביקורת נוקבת על החילוניות המובהקת, על הלבוש הלא צנוע וכו'. אבל לחוש מנוצלים? מה פתאום...

בואי ואשאלך שאלה אחת: לו מישהו היה מציע לעולי מרוקו בזמנו להצטרף לקיבוצים כחברים שווי זכויות, נראה לך שאפילו חמישה אחוז מהם היו מסכימים?... לחיות חיי שיתוף? לתת לאחרים להחליט עבורם?.. נראה לך?

ולכן, עזות המצח בדברייך השבוע מעל דוכן הכנסת הוציאה אותי מכליי וגרמה לי לכתוב דברים אלו.

אורלי. בניגוד לאחרים מחוג מכריי, לא חשבתי מעולם שאת "אותנטית" ומייצגת. מה לעשות, גדלנו באותה שכונה מטאפורית ושם למדתי לזהות זיופים...  אבל לא העליתי על דעתי שתידרדרי עד כדי כך.

ואני די בטוחה שאפילו אביך, אדם רב זכויות שעם זאת ידע לפרוט על מיתרי ונימי הקיפוח... לא העלה על דעתו שזו תהיה כל הירושה שלקחת ממנו.

בושה !

ורק הערה:

בעלי סיפר לי מה שלא ידעתי. שאת לא גרה בבית שאן, חלילה... אלא גרה ביישוב קהילתי שכדי לגור בו יש לעבור ועדת קבלה.. וכאשר באו מפגינים למחות על גניבת המנדט על ידייך- חסמו אותם בכניסה ליישוב קציני ביטחון . אבל את באה בטענות לקיבוצניקים שלא מוכנים שכל עם ישראל יתנחל להם בחצר.  אכן הצביעות בהתגלמותה !