אין נסיגות שמחות...אריה קוקס בטורו האישי

השבוע השתתפתי בטקס לחנוכת אנדרטה לנופלי גדוד 573 במלחמת לבנון הראשונה (1982) שהוקמה בעיר מעלות – תרשיחא. חלק משבעת הרוגי הגדוד ועוד עשרות פצועים נפגעו בהפצצה מוטעית של מטוסי פנטום ישראליים באירוע ירי על כוחותינו החמור ביותר שידע צה"ל אי-פעם.

האירוע התרחש בצהרי יום חמישי – 10.6.1982. בתקיפה אווירית זו (ממנה נחלצתי במזל רב), "ירדה" רביעיית פאנטומים של חיל האוויר על כוחות קרקעיים שהיו מרוכזים לאורך ציר "ביאנור" דרומית-מזרחית לאגם קרעון, השליכו לעברם פצצות מצרר שגרמו למותם של 24 חיילים ולפציעתם של כ-120 נוספים.

עוד קודם לכניסה ללבנון התגלעו ויכוחים וחילוקי דעות מרים בין קצינים בחטיבת 943 (אשר גדודנו נמנה עם מצבת הכוחות בה), אשר כמעט גלשו לתגרות ידיים, ביחס לנחיצות המלחמה, בניגוד לשם המבצע (שלום הגליל),  הוא נועד בפועל להשליט סדר פוליטי חדש בלבנון בהנהגת המיעוט הנוצרי. לא היה צורך בהשכלה רחבה ודי היה בהיכרות שטחית עם ההיסטוריה של לבנון, כדי להבין שמי שמכניס את ידיו לקן הצפעונים הזה, סופו שיוכש. 

למרות הספקות, נכנסנו במצב רוח מרומם לגזרה המזרחית של לבנון (מלחמות לרוב מתחילות בהיי ולעיתים קרובות מידי מסתיימות בדאון). תוך זמן קצר התברר כי כמות הכוחות האדירה שהוכנסה לתא שטח לא גדול בדרום לבנון מזמינה צרות. אירועים של ירי דו"צ (מה שנקרא – אש "ידידותית") התרבו.

מיד לאחר הפצצת הפאנטומים, הסתבכו כוחות שיריון נוספים מאוגדה 90 בקרב סולטאן יעקוב. חרף ההשתלטות המהירה על חלק נרחב מלבנון, רשימת הנפגעים האדירה והכתרתו של באשיר ג'ומייל כנשיא לבנון (בחסות ישראל כמובן), החזיקה מעמד ימים ספורים עד שנרצח באירוע שהוביל לטבח בסאברה ושתילה. נראה שקצב האירועים לא פסח ולו על מוקש אחד שלא חזינו ולא נצפה מראש על ידי מתנגדי המבצע. מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל באותה תקופה, אשר שידר אופוריה וזחיחות דעת בימים הראשונים למערכה, החל לשקוע במרה שחורה עד שקרס לחלוטין וחדל לתפקד.

הבוץ הלבנוני גבה מחיר דמים נורא ממדינת ישראל במשך 18 שנים נוספות. ישראל הסיגה את כוחותיה שלב אחר שלב, עד אשר אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל החליט לשים קץ למצב הבלתי נסבל של נוכחות ישראל בלבנון והוא נתן הוראה "לחתוך" באבחה חדה אחת על ידי נסיגה חד-צדדית לגבול הבינלאומי שבוצע בחודש מאי 2000. נסיגה זו לא הצטלמה טוב (זה אף פעם לא מצטלם טוב) ונראתה לרבים כבריחה. אבל היום ברור לנו לחלוטין כי מאות צעירים ישראליים חבים את חייהם להחלטה חשובה זו. גורמי ימין, כמו צחי הנגבי, הקימו קול צעקה על "הבריחה" מלבנון, ממש כפי שאימו של הנגבי, גאולה כהן ז"ל, המטירה בקול בוכים תחזיות אפוקליפטיות בשל החלטתו של מנחם בגין לסגת מסיני. גם במקרה זה נחסכו ממדינת ישראל במשך עשרות שנים חיים של חיילים רבים הודות לשלום "הקר" עם מצריים.

בימים אלה צופה העולם בתמונות מנסיגת הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן. גם נסיגה זו לא מצטלמת טוב (ממש כמו הנסיגה והבריחה מסייגון בווייטנאם). אבל לארה"ב לא הייתה ברירה, אלא "לחתוך" נזקים והפסדים ולצאת ממדינה שהכניסה אליה מלכתחילה (בחסות הממשל הרפובליקאי של ג'ורג' בוש הבן בשנת 2001), הייתה נמהרת מידי ובלתי שקולה כתגובה לאסון הפלת מגדלי התאומים במנהטן. 

הנשיא דונלד טראמפ ורפובליקאים קיצוניים (אליהם מצטרפים גם אנשי ימין ישראליים), מעבירים ביקורת נוקבת על הנסיגה מאפגניסטן. אבל יש צורך באומץ לב אזרחי יוצא דופן של הנשיא ג'ו ביידן, כדי לקבל החלטות שעלולות להסב לו נזק תדמיתי. נשיא זה שהפתיע רבים בחיוניות ובאנרגיות שלו, קיבל את ההחלטה הטובה ביותר עבור העם האמריקאי. הניסיון מוכיח כי כוח עודף (כמו ישראל בלבנון או ארה"ב בווייטנאם וגם רוסיה וארה"ב באפגניסטן), אינו ערובה להצלחה. הכוחות המקומיים תמיד יהיו עדיפים בנחישותם על כל צבא הכיבוש. קצת פתטי להיזכר במוקיון שישב בבית הלבן רק לפני פחות משנתיים, מעביר את זמנו בין מגרשי גולף לבין רביצה במיטתו הנשיאותית מוקף בהמבורגרים ובקבוקי קוקה-קולה ומצייץ עצמו לדעת. לחשוב שזה הנשיא שעמד בראש המעצמה מספר אחת בעולם! טראמפ היה על סף פירוק ברית נאט"ו וקעקע כמעט כל מסגרת נורמטיבית בינלאומית (כולל פגיעה חמורה במאמצים להילחם בהתחממות הגלובלית). מנהיג רוסיה פוטין, לא הבין איך בלי כל מאמץ כל הטוב הזה נופל עליו וכיצד אומה כה חזקה מסוגלת להעמיד בראשה אישיות כה דלה – וזה הנשיא שכינה את ביידן – SLEEPY JOE ! בתוך זמן קצר מתחילת כהונתו של ביידן, הבין פוטין כי כללי המשחק השתנו וניצב מולו נשיא קשוח ונחוש יותר. 

ההחלטה להוציא את הכוחות האמריקאים מאפגניסטן היא החלטה חשובה, נכונה ואמיצה. יש צורך כמובן להתעלם מצעקות השבר של אנשי הימין שמעדיפים תמיד "זקיפות קומה" גם במחיר של קורבנות בנפש.