איתי כהן פעל עם חבריו לטיהור קיבוץ רעים ממחבלים - ומשתף בתחושות הקשות

הפוסט של איתי כהן :

זה לא פוסט סוף מלחמה זה אפילו לא פוסט תחילת מלחמה. זה הרגשות שלי והחוויה שלי מהארועים האחרונים.

חשבתי המון על דור צוק איתן, הדור המצולק, ואז הבנתי שעכשיו תורנו. תורנו להילחם. תורנו לבכות. תורנו להדחיק עד שאי אפשר יותר. חברים שנרצחים מול העיניים. המון גופות בכל גיל ובכל מצב.

כשכבשנו את רעים, פגשתי חבר מהבית, דפקתי לו על הקסדה התחבקנו והמשכנו להילחם, לא עברו שתי דקות והוא נרצח לי מול העיניים. ומשם בלי לדבר יותר מידי נשלחתי לעזור לפנות את הגופות מאחד הקיבוצים ומהמסיבה. איי המסיבה. היה לי כרטיס אבל החלטתי לא ללכת כי חברה חזרה מחול מוקדם וויתרתי.

המון חברים הלכו למסיבה, יותר מחצי לא יחזרו ממנה. ואתה שם גופות בשקיות. גברים ונשים שחלקם העיניים פתוחות לרווחה ואת החלק השני יהיה מאוד קשה לזהות. שקית אחרי שקית. אני מזהה פרצופים. אחרי הגופה העשירית אתה דוחף סיגריה לפה ואפילו לא מעשן, אתה נותן לעשן לשרוף לך את העיניים כדי שלא תראה. בגופה ה100 אתה כבר עושה דברים על אוטומט. חברים ואנשים שראיתי בכמה מסיבות טבע בחיים.

הכי קשה היה לזהות מישהו שראית באינסטגרם שנעדר. אבל אתה יודע שאתה לא יכול להגיד כלום. עם כל הכבוד,לא אני הולך לשבור למשפחה ולחברים את התקוות. יש אנשים שהוסמכו לכך. אני לא אעמוד בזה, אני לא אצליח להסתכל לאמא או לבת זוג בעיניים ולתת לה את הבשורה הנוראית הזאת.

לוויות אחרי לוויות אחרי לוויות. חברי מהעוטף שכבר לא איתנו ,אנשים שלחמו לצידי ואנשים שפיקדו עליי, כולם גיבורים.

הדור הזה הולך לצאת דפוק מאי פעם. ואני הדור הזה, אני ועוד המון. יהיה בסדר. תכף חוזרים הביתה.

בתמונה אני מחייך כי כרגע אנחנו במלחמה וכשיש דמעות בעיניים קשה להסתכל בכוונת.