אנחנו לא נעלבים כשקוראים לנו ביביסטים...

אז בואו נשים את הדברים על השולחן – אנחנו מעריכים ומכבדים מאד את בנימין נתניהו מכמה סיבות פשוטות: ההישגים שהביא למדינת ישראל, חיזוק עוצמתה הביטחונית, המדינית והכלכלית, הראייה ההיסטורית מרחיקת הלכת שלו, היכולת שלו לחשוב בניגוד לכל הפרדיגמות הקיימות ולהוכיח את צדקתו, והניתוחים הגלובליים שלו שמבינים את מקומה של ישראל במארג הכוחות העולמי. כל אלו מתמצים באופן מזוקק בהסכם ההיסטורי שנחתם ביום ה' עם האמירויות.

אבל אם נחזור לנושא, אנחנו לא מחשיבים את עצמנו ביביסטים, פשוט כי אין בנו אהבה עיוורת לבנימין נתניהו אלא רק הערכה עצומה. את האהבה אנחנו שומרים למשפחותינו וחברינו הקרובים. איננו הולכים שבי אחרי כל מעשה שלו אלא רק אחרי אלו שאנחנו מנתחים ורואים כחיוביים. יש גם הרבה שלא, ויש גם כאלו שחסרו לאורך השנים. גם אז, אנחנו מנסים למצוא את הסיבות והאילוצים שדברים נעשו כפי שנעשו, ולא מבקרים באופן בלתי מבוקר (משחק מילים יפה, לא?).

אבל נעבור לבני שיחנו מהשמאל. הם משוכנעים, באמונה עמוקה, שההערכה שלנו (ושל מחנה שלם הכולל מיליונים) לנתניהו היא סוג של פולחן אישיות, סוג של כישוף שאותו רב מג נוכל הטיל על כולנו. אם רק יצליחו לבטל את הכישוף, ע"י הצגתו כמושחת/רודן/מניפולטור/אכזר/מיוזע/סחיט/שקרן/נהנתן  (מחקו את המיותר) כולנו נתעורר, כמו בסיפורי האגדות, נחבוט על החזה ונצעק: "איך לא ראינו? איך לא ידענו?"

המדהים הוא שמהצד שלנו אנו רואים את הכל כתמונת ראי. בעוד שבמחנה שלנו האנשים מנתחים כל נושא, דנים באידאולוגיה, מתעסקים בעובדות ובמספרים, אנו רואים שכל המחנה שאוהב להגדיר את עצמו כ"שמאל מרכז" מודרך מרגשות, שליליים בעיקר, של שנאה ותיעוב בלתי נדלים לאדם אחד. את מי מעריך השמאל?  כנראה שלשאלה הזו לא תמצאו תשובה כלל. מאז רבין ופרס – אף אחד. בטוח לא את גנץ, גם לא את לפיד, ובטח לא את ליברמן. עמיר פרץ? בחלום. אז כשאין כבוד והערכה, מה שמזין את המחנה הנגדי זו שנאה מזוקקת, כל כך חמה ושורפת שהיא לא נזקקת לעובדות כחומר דלק, רק לסיסמאות קליטות.

ראינו את הדוגמא הטיפוסית עת פורסם דבר ההסכם עם האמירויות. היכולת הבלתי נדלית של שונאי נתניהו לגמד, להקטין, לנכס לעצמם ולהתעלם מהעובדות ניתנת להסבר רק במונחים קליניים של שנאה פתולוגית. ראינו דוגמא נוספת בהתעלמות המופגנת והשקרים הגלויים כאשר התפרסמו העובדות המדהימות של עיוות הדין בנושא חקירות נתניהו, שאליהן התווספו הגילויים על שחיתות החוקרים. דבר מאלו לא נגע בהם כלל. הם יתעלמו ויעלימו, יטייחו וישקרו, הכל כדי שאף אחד לא יעמוד במסלול שבו זורם נהר השנאה שלהם.

המערכת המשפטית, "שומרי הסף" בעיני עצמם, סיפקה לתנועת השנאה סיסמת קרב: "שוחד, מרמה והפרת אמונים",  ואיתה הם יוצאים בוקר וערב לקרב חסר פשרות שיש לו מטרה אחת בלבד: הדחה, סילוק ומיצוי הדין. בשם המטרה הזו הכל כשר, כולל הדחה לעדות שקר(אלוביץ' וניר חפץ), אכיפה בררנית(יאיר לפיד), הסתרת ראיות(מסמכי היועמ:ש בנושא מיזוג בזק-יס), והדלפות פליליות מהחקירות (גליקמן, פלג ושות').

הם גם לא מבינים שהמאבק שלנו הוא לא רק בעד בנימין נתניהו. הוא אפילו לא העיקר פה. נתניהו הוא הציר שדרכו רוצה כנופיית שלטון החוק (זכויות יוצרים לכינוי: כבוד נשיא המדינה רובי ריבלין) לשמור על שלטונה הכוחני ולסרס לחלוטין את נבחרי הציבור. פה נתניהו כשל, ואנחנו הראשונים שנודה בכך. הוא לא הצליח במשך 11 שנות שלטונו לחזק את הפרדת הרשויות, לאפשר לתקשורת הוגנת ומאוזנת לפרוח, ולהגביר את המשילות. יש הרבה סיבות לכישלון הזה, ובחלקן הגדול לא נתניהו הוא לא האשם היחידי, אבל העובדה בעינה עומדת: זה קרה במשמרת שלו, הוא לא הצליח, זה לא התבצע, ומי שנפגע יותר מכולם זה הוא עצמו, אבל גם כולנו.

מכל הסיבות האלו, אנחנו חושבים שהתואר ביביסט הוא רדוד ומעיד יותר מכל על שטחיותו של מי שמשתמש בו כמילת גנאי. למרות זאת, נישא בו בכבוד, כי כך קוראים גם לאנשים שאנחנו מעריכים ומכבדים עד בלי די, כמו ארז תדמור, ד"ר גדי טאוב, גלית דיסטל אטבריאן, ד"ר לימור סמימיאן דרש, אראל סג"ל, עירית לינור, ועוד רבים וטובים שנפקדים כמעט לגמרי מערוצי הרדיו והטלויזיה אך חורכים את הרשתות עם אלפי שיתופים.

ביחד איתם, ובטיעונים עובדתיים, נמשיך "לכשף את ההמונים"...