אנשים כבר לא באים למילואים, זו האמת המובהקת שלא ניתן יותר להכחישה. מתריע מ"פ חי"ר במיל. ניר זקס

בפעם הראשונה מזה כמעט עשור אין לי חיילים. אני לא המפקד של אף אחד: אין לי הודעות בווצאפ שלא הספקתי לענות להן של חיילים שמבקשים לא להגיע לאימון הבא ולא יהיו לי כאלה. אין לי נקיפות מצפון על זה שאני לא מתעסק מספיק בין האימונים בגיבוש הפלוגה ושאני נזכר שרציתי לעשות את זה רק כשכבר יש צווים. יותר מהכל אין לי הידיעה המצמררת שהגורל שלי ושל עוד מאה עשרים אנשים יכול בכל רגע נתון לזמן לנו חוויה נוראה ומשנת חיים. אני לא שמח במיוחד, לא מרגיש הקלה שהקוף הזה ירד לי מהגב וגם לא עצב גדול על סיום של פרק בחיים וסופה של תקופה, אולי אלו יגיעו בהמשך אבל בינתיים יש לי בעיקר צורך לפרוק משהו שיושב עליי בקשר לעולם המקביל הזה שאני חי בו- המילואים, כי את מבינה אומה, משהו פה כבר לא עובד וזה לא ישתפר אם נמשיך להתעלם מזה.

אולי זו הזדמנות טובה להיזכר כמה הקונספט הזה קיצוני מראש. המחשבה שפשוט נחליט שאנשים צריכים בכפייה לספק אחד לשני מוצר ציבורי בעצמם, בכל תחום אחר בחיים זה פיתרון שלא יעלה על הדעת. ניקח לדוגמא את משבר החינוך ואת שביתות המורים –

-פתח מאמר מוסגר- את מבינה שעכשיו היו לי בפלוגה אבות שהיו צריכים לעזוב הכל ולהגיע למילואים ואז הייתה שביתה?! איך אפשר להשלים עם זה? מי יכול להיערך למציאות כזו? גם ככה אב שמגויס למילואים מגייס איתו את אשתו, את הילדים, את הסבא וסבתא ואת הבייביסיטר (שאגב אף אחד לא יחזיר לו כסף על זה) ועכשיו הוא צריך גם לגייס את ימי החופשה של אשתו? את מקום העבודה שלה? -סגור מאמר מוסגר-

אז נגיד ויש משבר בחינוך, יש מישהו שמעלה על דעתו שנגייס בכפייה אנשים לשמש כמורים? ברור שלא! השיח הציבורי במקסימום מוכן לשקול לקחת מאיתנו יותר מיסים ולשלם על המוצר הציבורי הזה יותר כסף, אף אחד לא מעלה על דעתו את האופציה שנגייס אנשים מהשורה ל"מילואי משרות הוראה". לפני שתתחילי להגיד לי שהוראה זה משהו אחר מביטחון כי הוראה זה תהליך, מקצוע וקשר...תרשי לי לחייך לעומתך בגיחוך. למה פיקוד זה לא תהליך וקשר ומקצוע? מה יותר הרה גורל (פייר אני בעצמי לא יודע)? מה שברור זה שהקונספט הזה של לספק מוצר ציבורי על ידי מילואים הוא ארכאי ופגום.

אל תתחילי לדבר איתי על כור ההיתוך אומה, כי גם זה מזמן לא קורה במילואים. אני יודע שאת רוצה לדמיין אותנו באחוות בנים סטייל גבעת חלפון, אוכלים ברבוניות ושואלים למה לא יכלו לשים שלט קטן "ים". אבל זו הבורות שלך אומה, כי כאמור 99% ממך לא באמת מכיר את החוויה הזו. יש אחווה, בטח שיש, את יודעת איך התרגשתי בערב הפרידה שארגנו לי? את יודעת איזו חוויה מיוחדת זו ארוחת שישי משותפת במוצב, במהלכה ביקשתי מכל אחד לספר על מנהגי השישי שלו ועל בן/ בת הזוג? ראית אותנו עושים הקפצות על מדים ונעלי צבא ומשחקים פינג פונג מאולתר מעל רשת פלנלית? זו אחווה מיוחדת ויצאת דופן אבל אל תשקרי לעצמך- כור היתוך לא עושים לאחוז אחד מהציבור ומקווים שזה ישפיע על כל השאר.

חוץ מזה, אם כבר מדברים על אחוות גברים, אומה יקרה, אני לא יודע אם שמת לב אבל אנחנו הגברים השתנינו עם השנים. אני יודע שאת המצאת את המילואים האלה כשהיו פה גברים של פעם, פוסט טראומתים מהשואה, ממלחמת העצמאות, מששת הימים, מיום כיפור ומלבנון. אבל עכשיו אומה, יש פה דור אחר. "הגבריות החדשה" קוראים לזה ואולי הגיע הזמן שתעשי קצת חשבון נפש ותשאלי את עצמך האם את עדיין שואפת לגבריות של מגש הכסף ולקוות ש"נפשו של דור, גם בשדה זרועה לזכור, לא רק לרע, ימי רעה." כי תסתכלי קצת מסביב על הקיטוב, האלימות, המיזוגניה והשחיתות. המודל הגברי של פעם יצר פה משבר בין דורי של גברים עם "דאדי אישיוז" שהגיע הזמן לשחרר.

בינינו, זה לא באמת בשליטתך. רק לפני ארבע שנים עשיתי קו בגוש עציון עם אותה פלוגה, לא היה לי חייל אחד שביקש להשתחרר מסיבות נפשיות. הפעם היו לי שמונה, כמעט כולם חיילים חדשים שרק עכשיו השתחררו. הם לא שואלים לא אותי ולא אותך. הגברים החדשים של ישראל פשוט לא רוצים יותר להילחם. הם לא מתביישים להביע רגשות והם לא מתאימים לאחווה הגברית הישנה הזו שלנו.

אני התגייסתי ב2009 לצבא שבונה את עצמו למלחמה עם סוריה. זה היה האיום שלמדנו עליו בשיעורי המודיעין. בתרגילי הפרט בבא"ח נח"ל הסתערנו ללא חת על מטרות קרטון שקראנו להם "אויב סורי מחופר היטב". סוריה התפרקה, העולם השתנה אבל המשימה נשארה אותה משימה. עדיין מצפים מאיתנו השמנמנים, שבמקרה הטוב מתאמנים בצבא למשך שבוע פעם בשנה, שנעמיס על הגב משקלים של בהמות מסע ונלך מרחקים שגם כשהיינו נערים בני עשרים התקשנו לגמוע. מצפים מאיתנו שנפעיל נשקים שאנחנו מתאמנים עליהם בקושי פעם בשנה ולעתים יורים בהם אחת לשנתיים.

לא היה לי סמארטפון כשהתגייסתי, לא היו רחפנים ולא מערכות בינה מלאכותית. אי אפשר להתעלם מהטכנולוגיה הזו. חיזבאללה שלח השבוע רחפן לאסדת הגז שלנו – רחפן אוטונומי, לא מאויש. זה העתיד של המלחמות. בגלל מבנה התמריצים שלו, הצבא הסדיר יהיה האחרון להפנים את זה ואנחנו נשלם את המחיר במלחמה. כי ככה זה בכל מקום כשיש כוח אדם זול- נדחקת כניסה של טכנולוגיה (בכל זאת יש לי תואר שני בכלכלה אומה, תסמכי עליי כשאני אומר לך את זה).

זהו אומה, אני את שלי אמרתי. תופעת המילואים לא מחכה לך בשביל להשתנות, היא כבר משתנה. את יכולה לחכות עד שזה יתפוצץ לך בפרצוף או שאת יכולה לקבל רגע החלטה, אבל כמו שזה נראה עכשיו זה לא יחזיק מעמד במתכונת הנוכחית לעוד הרבה זמן.

אני עדיין לא יודע מה התפקיד הבא שאעשה במילואים אבל כמו שאני ואת מכירים אותי, כשתקראי לי אני אבוא. אני פשוט מקווה שתהיי חכמה מספיק בשביל לקרוא לי לעזור לך להשתנות.