אריה קוקס בחלק הרביעי של המאמר " על הכיבוש ותוצאותיו"

טור זה מהווה המשך לטור קודם בו מנינו שתי סיבות עיקריות לכישלונו של העם הפלסטיני להשגת מדינה ריבונית לעצמו. הסיבה השלישית ואולי החשובה ביותר תפורט כאן בהמשך.

ג. המנהיגות הפלסטינית – 

 בתקופה שקדמה להתפשטות נגיף הקורונה, נהגו מנהיגי העולם להתקבץ בניו-יורק בכל חודש אוקטובר, לרגל כינוס העצרת הכללית של האו"ם. גם אם מפגש זה איבד במשך השנים מחשיבותו, עדיין ראש ממשלתנו בעבר (נתניהו), אהב לתת "שואו" בזירה זו. הוא לא החמיץ הזדמנות להציג את עמדתה של ישראל באנגלית משובחת (והרי לדבר הוא יודע ואין שני לו ביכולת השיווק – או כפי שאופירה אסייג נוהגת לומר – "מה ששלו – שלו"). זר מכוכב מרוחק ,לו היה נקלע לאולם העצרת, יכול היה להיות סמוך ובטוח, כי מדובר במנהיג הלוחם בלהט עבור השגת עצמאות למדינתו. 

מן העבר השני, מתייצב דוברם של החלכאים והנדכאים – התושבים הפלסטינים בגדה המערבית, ראש הרשות – אבו מאזן. אדם זקן וכבוי המלעלע את עמדתו בעייפות ומפיל תרדמה על כל המאזין לו, גם בדרך הצגת עמדתו וגם בתוכן דבריו השדופים, הבנאליים, חסרי המעוף והתחכום. האם זהו לוחם החופש, אשר אמור לגייס את האנרגיות הדרושות לעמו כדי לזכות בחירות? מדובר במתנה אדירה למדינת ישראל, אשר אינה יכולה אפילו לחלום על מנהיג רופס ממנו. תולדות המהפכנות המערבית שזורות בשמות של לוחמי חופש כריזמטיים וסוחפים , אשר עשו נפלאות להשגת מטרותיהם הפוליטיות: לנין, בוליבר, אמון דה-ולרה, צ'ה גווארה ונלסון מנדלה. כולם היו חדורים בלהט מהפכני, בנכונות להקרבה עצמית ובדבקות בלתי מתפשרת במטרה. אבו-מאזן מצטייר כמי שקופא על שמריו, עסוק בביצור כבודו ומעמדו ושומר על הפריווילגיות שישראל מעניקה לו מבלי שיעשה דבר בעל ערך לקידום עמו לעבר מטרתו.

אין צורך יותר מאשר קופירייטר ממשרד פרסום בינוני, כדי לייצר "ווייב" לאג'נדה הפלסטינית, תוך הצגת "הקייס" שלהם בצורה אפקטיבית ומתוחכמת. כך למשל הופעה צעירה ורעננה של דמות גאה כעהד תמימי, אישה בשנות העשרים לחייה, אשר עמדה בידיים חשופות מול חייל חמוש מכף רגל ועד ראש כדי לסלקו מביתה הייתה יכולה להצית דמיונם של רבים בעולם. תמימי דוברת אנגלית רהוטה נחשבת לגיבורה לאומית בקרב העם הפלסטיני והיה בידה לצייר את שגרת חייהם העלובה של ילדים וצעירים בשטחים הכבושים. תחת זו העולם נאלץ להיחשף פעם אחר פעם להופעות מביכות של ראש הרשות זורק לאוויר סיסמאות נבובות ומנותקות מן המציאות המתהווה בעולם, במזרח התיכון וממש מתחת לאפו בשטחים המוחזקים. שוב ושוב הוא חוזר על דרישה להכרה בזכות השיבה, אף שברור לו שמדובר בדרישה בלתי אפשרית ובלתי מתכתבת עם מציאות בת עשרות שנים. בכל שנה אנו מקבלים אישור לאמירתו המפורסמת של שר החוץ בשנות השבעים, אבא אבן: "הערבים מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנויות".

ברקע אנו צופים פעם אחר פעם בעימותים קשים הפורצים בין הרשות הפלסטינית (ארגון הפת"ח) לבין ארגון החמאס. מצב זה משווע למנהיג בעל עוצמת-על, אשר יכפה את רצונו על כלל פלגי האוכלוסייה, ילכד, יסחוף וינווט אותה לעבר יעדים ומטרות בני השגה. מנהיג שיצליח לחלץ את עמו משבלונות שנלעסו עד זרא, מבלי להתקדם להישג כלשהו, מנהיג שיבצע הערכת מצב (ריאל פוליטיק), כדי לבחון מה ניתן להשיג בפועל עבור אזרחיו ולדחות מטרות המהוות חלומות באספמיה, כדי שלא יימשך מצב בו דור אחר דור של ילדים ימשיכו לגדול לתוך עזובה מוחלטת. 

על רקע זה אין לנו, אלא להודות לאל על שבצומת היסטורי מכריע לעמנו – בשנת 1948 ניצבה בראש היישוב בארץ ישראל דמותו של דוד בן גוריון. איש קשה עורף ולעיתים אף בלתי נסבל באישיותו, אשר לא בדק בסקרים מה העם רוצה, אלא הנהיג בעצמו את העם לעצמאות בקשיחות ותוך התמקדות טוטאלית במטרה. הוא לא היסס להכות על ימין (אלטלנה) ועל שמאל (פירוק הפלמ"ח), הכריז על הקמת מדינה עברית, מבלי שייתן לאף ארגון קיצוני להרים את ראשו ולחבל בממלכתיות ישראל. מבט על החברה הפלסטינית השסועה בין ארגוני הפת"ח והחמאס רק מעצימה את הישגו של בן גוריון .

התנהלותה הכושלת של הנהגה הפלסטינית, המקובעת בסטגנציה ממאירה, מאפשרת למאות אלפי מתנחלים, לקבוע עובדות בלתי הפיכות בשטח. כל זה, כאשר העולם הערבי משתנה בקצב מהיר מול עינינו, האסלאם הקיצוני מרחיק את התמיכה בבעיה הפלסטינית באירופה וסדר יום גאו-פוליטי חדש מתהווה מול עינינו. מול דינאמיות זו תקועה ההנהגה הפלסטינית בעברה. הישגים שניתן היה להשיג בעבר יקשה להשיגם כיום.

זוהי טרגדיה קשה עבור העם הפלסטיני (וגם עבור החברה הישראלית)! עשרות שנים לא הצליחה חברה זו להצמיח מקרבה מנהיגות ראויה שתוליך אותה גם להישגים מדיניים וגם לפתרון שייתן מזור לשני עמים היושבים על פיסת קרקע קטנה במזרח התיכון.