אריה קוקס בטורו: ביבי, גדעון לוי ואופניים

$(function(){setImageBanner('542182f1-9301-47f1-9df2-eaad4aaf4b73','/dyncontent/2024/3/12/8f0a2b8d-e0e3-496f-8d42-b3f76fef9145.jpg',16611,'בול בפוני קריית תרבות עד 0104',525,78,false,45931,'Image','');})

אין צורך להכביר מילים ביחס להתנהלות כה דוחה ותועלתנית הבאה מסביבתם של בני הזוג נתניהו. את החפצים ביקרם (אפילו כמו העיתונאי גדעון לוי), הם יעטפו בתשומת לב וגילויי חיבה, אך כלפי כל מי שחשוד כעומד בדרכם, הם יפעילו כלפיו את ארסנל ההתנהגויות הקשות מבית מדרשם הכולל – התעמרות, צרחות, התעלמות וניתוק מגע.

פרטי

א ז ה ר ה - טור שבועי זה אינו מכוון לצד הימני של המפה הפוליטית.

גדעון לוי, עיתונאי בעיתון "הארץ", נחשב לאחד מעיתונאי השמאל המוערכים במדינתנו. לאחרונה הוא הציף ויכוח בו הוא האשים את אנשי השמאל הישראלי בדחיקת נושא הכיבוש מסדר היום הלאומי, תוך עיסוק אובססיבי בבנימין נתניהו ומשפחתו – ובמילים אחרות, השמאל הישראלי מרוכז כיום במטרה אחת – "רק לא ביבי". לטענתו של לוי – נתניהו מזיק לנושא הכיבוש לא פחות אך גם לא יותר מראשי ממשלה קודמים. לוי מוצא בנתניהו דמות של ראש ממשלה משכיל ורחב אופקים.

עמדותיו אלה של גדעון לוי, זיכו אותו לאחרונה להזמנה למפגש משותף עם בני הזוג נתניהו. תמונה משותפת של השלושה במהלך אותה פגישה מציגה את לוי, כאשר פניו קורנות מאושר, כזאטוט אשר קיבל ממתק. כל כולו זחוח משל זה עתה סכו את עצמותיו בשמן. לוי יוצא מן המפגש עם בשורה לשמאלנים: ביבי ושרה – לא מה שחשבתם, כיוון שהם ממש נחמדים, מסבירי פנים, אנשי רעים להתרועע ובכלל מדוע קיים צורך לעסוק ולדוש באישיות שלהם ובהתנהלותם כאשר נושא דחוף בהרבה (הכיבוש) – מעיק על החברה הישראלית כבר עשרות שנים.

בנקודה זו אבקש לספר סיפור משפחתי רלוונטי. אחד מבניי שהה לפני מספר שנים עם משפחתו בתקופת פוסט-דוקטורט, במדינת מרילנד הסמוכה לוושינגטון בירת ארה"ב. לרגל יום נישואיהם יצאו בני וכלתי לבילוי במסעדה שעל גדות נהר הפוטומאק. כבר עם הגעתם למסעדה הם הבחינו בפעילות מוגברת של אנשי ביטחון. בירור קצר העלה – ראש ממשלת ישראל ורעייתו סועדים באותה המסעדה. בני העביר לאנשי הביטחון פתק ובו ביקש רשות לברכם. להפתעתו, בתוך דקות ספורות הוצגו השניים בפני בני הזוג נתניהו. שרה נתניהו התגלתה כבת שיח חביבה ביותר והתנהלה שיחה מנומסת ונעימה. לאחר המפגש הקצר נפרדו בני וכלתי מראש הממשלה ורעייתו.

פגישה זו לא סנוורה את עיניו של בני והתרשמותו החיובית מבני הזוג נתניהו לא מנעה ממנו להפגין בשנה החולפת בקביעות בכל שבת מול מעון ראש הממשלה במתחם "בלפור" בירושלים.

הרי ברי לחלוטין, כי לא בני ולא גדעון לוי – לא חששו כי שרה נתניהו, תפתח כלפיהם בבליל צעקות או תשליך לעברם את נעליה. את החוויות המפוקפקות האלה שומרת "הגברת הראשונה" לעובדיה, לכפופים למשפחתה או לכל גורם הנחשד בחוסר נאמנות או אהדה או פירגון לנתניהו או משפחתו, רק אלו "זוכים" לטעום מנחת פיה.

בכך מבצעים בני משפחת נתניהו פעולה המזכירה רכיבה על אופניים. מצד אחד הם מדוושים "בפדלים" כלפי מטה, לוחצים ודוחקים את הכפופים להם ולעומת זאת לבני שיח מן "המיליה" שלהם או ביחס לכל גורם שמשדר תמיכה בהתנהלותם, "הפדל" נדחף ועולה כלפי מעלה.

דומה שאין צורך להכביר מילים ביחס להתנהלות כה דוחה ותועלתנית הבאה מסביבתם של בני הזוג נתניהו. את החפצים ביקרם (אפילו כמו העיתונאי גדעון לוי), הם יעטפו בתשומת לב וגילויי חיבה, אך כלפי כל מי שחשוד כעומד בדרכם, הם יפעילו כלפיו את ארסנל ההתנהגויות הקשות מבית מדרשם הכולל – התעמרות, צרחות, התעלמות וניתוק מגע.

העיתונאי גדעון לוי (כמו לעורך מדור התרבות בעיתון "הארץ" – בני ציפר, אף הוא תינוק שנשבה בקסמם של הנתניהו'ס), יאמר כי משפחת נתניהו עושה בהם שימוש אינסטרומנטאלי  לכיסוי על התנהלות בעייתית כלפי אנשים מוחלשים (כמו עובדי המעון בבלפור) או כלפי יריבים פוליטיים (בנט ושקד) או לצורך בדיקת "נאמנות" שהם רגילים לערוך לפני מינויים של בעלי תפקידים בשירות המדינה (כולל ביחס לתפקידים הביטחוניים הרגישים ביותר!).

מבחינה זו לוי או ציפר, אינם שונים מאותם בעלי הון המקוטלגים ברשימות משפחת נתניהו ונמדדים על פי שיעור עוצמתם הפיננסית או על פי רמת מחויבותם לבני הזוג "המלכותי". אף הם זוכים לאותה "תשומת לב", אשר נוטעת בהם תחושה של חשיבות וקרבה. בני הזוג נתניהו, יודעים לעשות עבודה זו היטב והם יכולים להיות "החברים" הכי מקסימים שבעולם במי שהם חפצים ביקרם.

לא ברור לי לפיכך, מדוע אליבא דלוי – אנשי שמאל אמורים להניף דגל אחד בלבד? מדוע לא ניתן להניף בו זמנית שני דגלים? מחד קיים מאבק ממושך לפתרון בעיית הכיבוש ובסיום השליטה על העם הפלסטיני ומאידך אנו עדיין מצויים במאבק על דמותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, המתנהלת על פי אמות מידה ממלכתיות. את הדגל הראשון מניפים לא רק נגד נתניהו, אלא כלפי כל אנשי הימין הפוליטי בישראל (ולעיתים גם כלפי פוליטיקאים מן המרכז) ובעיקר נגד שדולת המתנחלים העוצמתית, אשר מכתיבה את סדר היום הלאומי כבר עשרות שנים. זהו מאבק ארוך ומתיש, אשר לא יסתיים באבחה אחת.

הדגל השני הינו אמנם פרסונאלי לחלוטין המופנה כלפי אדם אחד בלבד – בנימין נתניהו, אשר בין בשל אופיו ובין בשל הליכים המשפטיים בהם הוא נתון, הוא לא היסס לנצל כל סמכות שלטונית שנמסרה לידיו, כדי לרסק ולנתץ את כל האדנים הממלכתיים עליהם נבנתה מדינתנו. זהו מאבק מידי שאין להמעיט מחשיבותו ואין לבטלו או לדחותו בשל המאבק במוראות הכיבוש.

טור זה לא יופיע בשבוע הבא לרגל חופשה.

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה