אריה קוקס בטורו השבועי. והפעם: והיכן היה אלוהים בשואה?

צ'כנוביץ' הייתה עיירת הולדתו של אבי המנוח, דוד קוקס ז"ל. קהילה יהודית זו צמחה בצפון פולין משך מאות בשנים, והתקיימו בה חיי תורה, תרבות וכלכלה לתפארת. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 39), היא נכבשה על ידי הצבא הגרמני ואולם נוכח ההסכם לחלוקת פולין בין גרמניה לברה"מ ("הסכם מולוטוב – ריבנטרופ") נסוג הצבא הגרמני, קילומטרים ספורים מערבה אל מעבר לנהר הבוג. רווח והצלה זמניים עמדו לעיירה, לפרק זמן של פחות משנתיים. בחודש יוני 1941 תקפו הגרמנים את בריה"מ במסגרת מבצע "ברברוסה". כל יהודי העיירה רוכזו ע"י הגרמנים בגטו כשהם סובלים מחרפת רעב קשה, מחלות והתעללויות אכזריות ביותר. 

בתחילת חודש נובמבר 1942 כיתר כוח גרמני את הגטו והצעיד את אלפי יהודי העיירה אל תחנת הרכבת הקרובה. הם הועמסו על קרונות להובלת בקר ובנסיעה של מספר קילומטרים הגיעו לעיירה השכנה – טרבלינקה. בתוך מספר ימים הוצעדו כול יהודי העיירה אל תאי הגזים. גופה ורוחה של קהילת צ'כנוביץ' פרחה השמיימה דרך עשן המשרפות. משפחתו של אבי - שני הוריו וארבעת אחיו ואחיותיו נרצחו בדם קר יחד עם שאר יהודי העיירה. היה דרוש רוע אין סופי ובלתי נתפש, כדי להוליך בני אנוש אלו, שלא עשו רע לאף אחד בעולם, כדי לדחוק ולדחוס את גופם הערום אל עבר מוות כה אכזרי.

אבי, כמו צעירים נוספים בעיירה הצליח למלט עצמו מן התופת, כיוון שכחודש לפני תחילת המתקפה הגרמנית הוא גויס לצבא האדום. הוא שרד כחייל את כל שנות המלחמה ועם סיומה  הוא עזב את יחידתו סמוך לברלין. בדרך לא דרך ותוך סיכון עצמי עצום, הצליח אבי להותיר אחריו את אירופה העשנה והמדממת ושם פעמיו לארץ ישראל, כדי לבנות חיים חדשים במולדת.

סיפורה של צ'כנוביץ' הוא בגדר חולייה נוראה בשרשרת של אלפי קהילות יהודיות  ברחבי אירופה, אשר מכונת ההשמדה הנאצית הביאה עליהן כליה תוך השמדת ציבור של כששה מיליון יהודים, מתוכם כמיליון וחצי ילדים קטנים ותינוקות. ממש הרוע השטני בהתגלמותו!

בנסיבות אלה אין לתמוה על גילויים נרחבים של התערערות האמונה הדתית בקרב שרידי הניצולים. רבים לא היו מוכנים להסכין עם מצב בו דווקא האמונה הדתית בהשגחה האלוהית, אשר אמורה הייתה לגונן ולהבטיח את שלומם, קרסה מול עיניהם תוך שמיליוני יהודים מוצאים עצמם מופקרים לציפורני המפלצת הנאצית במסע הרג שיטתי, אשר כמוהו לא נראה בתולדות האנושות.  

חמור מכך, שבר ענק נפער בקרב היהדות האורתודוקסית, כאשר התברר שראשי קהילות ורבנים חשובים (סאטמר, גור ובעלז), פעלו בצורה כעורה, ובהעדר מנהיגות או דוגמא אישית ראויה, טרחו ל"הרגיע" את צאן מרעיתם וקראו להם להישאר בקהילותיהם, תוך שהם עצמם ומשפחותיהם ממלטים עצמם מן התופת בסיועם של שנואי נפשם, אנשי התנועה הציונית! 

אירועי השואה גרמו לשבר אמוני עמוק, כאשר חלק מן המאמינים מתפרקים לחלוטין מאמונתם הדתית מתוך תובנה לפיה התרחשות השואה היא בגדר הוכחה לאי קיומו של האל, שהרי לא יתכן שאלוהים, ככל שהוא קיים, יאפשר את התרחשות זוועת השואה. חלק אחר בחר לנטוש את האמונה מתוך מחשבה לפיה, גם אם אכן האל קיים, אין כל נכונות לסגוד לאל אשר מאפשר רציחתם של מיליון וחצי ילדים, תהא הסיבה התיאולוגית לכך, אשר תהא!

ואכן – שבר זה אילץ במשך שנים רבנים רבים לנסות לתרץ או "להסביר" את אירועי השואה בק"ן טעמים כמיטב מסורת ההתפלפלות השמורה למקרים קשים אלו. נביא שניים מן הבולטים באותם הסברים: הראשון – הטענה כי נסתרות דרכי האל ולכן איננו יכולים להתחקות אחר החשבון האלוהי, כאשר הוא ממיט על עדת מאמיניו אסון שאין לו כל הסבר הגיוני. איני "קונה" הסבר פשטני זה הנראה כ"מריחה" וניסיון שקוף לחמוק מהתמודדות אמיתית עם הבעיה. רבנים אשר יודעים לתת לנו תשובה מפורטת על כל שאלה בחיי היום יום, כאילו ניתנה מפי הגבורה עצמה, מוצאים עצמם מסתתרים מאחורי טענה של חוסר ידיעה.

ההסבר השני מתייחס למצב של "הסתר פנים", אשר בבסיסו קובע, כי מאחר והציבור רחק מן האמונה הדתית ומקיום מצוות (מה שנקרא בשפה התנכית- "העם עשה הרע בעיני ה"), אלוהים מחליט להסתיר את פניו מעמו ובכך מסיר את הגנתו מן העם הנבחר. גם הסבר זה הינו דחוק ובלתי מתקבל על הדעת, מכיוון שבשואה הושמדו ונמחו דווקא קהילות שלמות של יהודים ששמרו בדקדקנות על מצוות הדת. מנגד, האוכלוסייה החילונית-ציונית בארץ ישראל, אשר התרחקה ממצוות הדת, לא נפגעה כלל. 

אירועי השואה הציבו בפני הציבור הדתי קושיות תיאולוגיות כבדות משקל ותשובות ראויות - אין!

נשאלת השאלה איך אחרי שבר אמוני כה גדול עדיין ציבור כה גדול נוהה אחר הדת? לדעתי התשובה נעוצה במוות! כל זמן שמסתרי המוות (ובעיקר סיבותיו ועיתויו) מלווים את חיינו כסוד לא פתור, עדיין האמונה הדתית (בכל הדתות), תשמש מפלט פסיכולוגי חשוב לחלק גדול מן האנושות.