אריה קוקס בטורו השבועי: להיות עם חופשי בארצנו?

דוד בן גוריון, היה ללא ספק גדול מנהיגיה של מדינת ישראל, אשר חידשה את קוממיותה אחרי תקופת גלות ממושכת. אין להפריז בעול האדיר שרבץ על מדינאי זה, אשר היה צריך להכריע בחודש מאי 48, על הקמת מדינה, חרף לחצים והתנגדויות מכל עבר. כך משה שרת, שהביע חששות ממתקפה צפויה של צבאות ערב כמו גם מהתנגדות ארה"ב להקמת המדינה ומן העבר השני התנגדה להקמת המדינה התנועה הרוויזיוניסטית בהנהגתו של מנחם בגין, שסברה כי אין להקים מדינה בשטח המצומצם של גבולות החלוקה. בן גוריון הבין כי נקרתה בפני העם היהודי הזדמנות היסטורית והוא בחר שלא להחמיץ את שעת הכושר. גדולתו של בן גוריון התבטאה גם בהכנה מדוקדקת של כל מוסדות השלטון והאדנים הקונסטיטוציוניים עליהם תישען המדינה שבדרך. מדינת ישראל של היום היא במידה רבה פרי חשיבה מרחיקת ראות  של מדינאי, אשר האל או המזל (תלוי את מי שואלים), ליהקו אותו לשמש קברניט בצומת היסטורי קריטי זה, בזמן הנכון, במקום הנכון ובצירוף הנסיבות המתאימות.

במסגרת מגילת העצמאות ביסס בן גוריון את שני העמודים המרכזיים עליהם תישען מדינתנו: היהדות והדמוקרטיה. הוא לא ראה סתירה בין שני מסדים אלו מאחר ומוסר הנביאים היהודי הבליט ערכים אוניברסאליים של שוויון בין בני אדם או כלשון מגילת העצמאות: המדינה - "תהא מושתתה על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין...". עוד קבעה המגילה, כי מיום סיום המנדט תפעל מועצת העם כמוסד הביצוע של המדינה עד לכינון חוקה על ידי האספה המכוננת שתיבחר על ידי האזרחים.

בן גוריון הוביל בימיה הראשונים של המדינה קו תקיף שנועד לקבע את ממלכתיות ישראל והוא גדע באיבם ניסיונות לפלגנות מימין (הבאת אניית הנשק "אלטלנה") או משמאל (שימור הפלמ"ח כמערך צבאי עם אוריינטציה פוליטית). עם זאת בתחום אחד נמצא בן גוריון "מוותר" על הקו הממלכתי- תחום היחסים עם הציבור הדתי. מעמד הקמת המדינה היה בגדר הזדמנות היסטורית חד-פעמית לקבע את עיקרון הפרדת הדת מן המדינה, תוך עיגון הפרדה זו בחוקה. למרבה הצער, במסגרת מערכת הסדרים לשמירה על יחסי דתיים-חילוניים, התגבשה פרקטיקה הידועה כמדיניות ה"סטטוס קוו", במסגרתה הצליח הציבור הדתי- חרדי להשתלט על תחום המעמד האישי במדינת ישראל, כדי לקבוע עובדה פנטסטית – ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי השוללת מאזרחיה היהודיים את החופש לנהל את מערכת החיים של אזרחיה (נישואין וגירושין) מנותקת מכבלי הדת. בנוסף - בן גוריון הסכים לסטות מעקרון השוויון גם בנושא גיוס תלמידי-תורה לשירות צבאי. בחודש אוקטובר 52 נפגש בן גוריון עם מנהיג העדה החרדית - "החזון איש" והשתכנע כי עליו לסור מדרך המלך אל מול העגלה "המלאה" של היהדות הדתית. ויתור בלתי מובן זה הניב לציבור החרדי פטור משירות צבאי לכ- 400 תלמידי חכמים מובהקים, אשר צמח במשך השנים לפטור גורף לציבור ענק של עשרות אלפים של משתמטים – כולם כמובן עוקרי-הרים "גאונים"...

ההחמצה הגדולה ביותר של בן גוריון, נעוצה באי-יישום ההתחייבות הכלולה במגילת העצמאות לכונן חוקה. הסיבה המרכזית לכך – התנגדות הציבור הדתי, שגרס כי ההלכה היא זו שאמורה להיות חוקת מדינתנו. פרי באושים זה הולך עמנו עד היום והוא שאפשר את חקיקת חוק הלאום, המהווה סטייה מהותית מן ההצהרה הכלולה במגילת העצמאות בדבר שוויון בין כל האזרחים. אנו נתונים במגמה מסוכנת של החלשת הפן הדמוקרטי בדמותה של המדינה. נראה כי כבר בעתיד הקרוב תדרדר מדינתנו למקומות גרועים בהרבה.

הציבור היהודי בישראל (כולל אנשי מרכז מתונים) נוטה לאחרונה להקצנה ימנית בוטה שהמאפיין הבולט בה - שנאה עזה לערבים וזרים. התמורות הדמוגרפיות רק יקצינו מגמה זו.  חברי, בני נוה, פעיל בעמותות המסייעות לחוזרים בשאלה, בדק נתונים סטטיסטיים ביחס לדמוגרפיה הפנים-יהודית במדינתנו. הוא מצא כי עם קום המדינה מנו החרדים כ-8% בלבד מתושביה היהודיים של המדינה (כ-50 אלף נפש), וכי כיום ניתן למנות למעלה ממיליון חרדים (כ-14%) בקרב האוכלוסייה היהודית. הפריון ללידה אצל אישה חרדית עומד כיום על ממוצע של כ-6.9 לידות לחרדית לעומת כשליש מזה אצל יהודייה חילונית. המספרים מוליכים לכיוון ברור: בעוד מספר עשרות שנים יחיו בישראל כ-4 מיליון חרדים. אם נצרף למספר זה את האוכלוסייה הדתית לאומית (כ-2 מיליון נפש) וציבור נוסף של יהודים הנוטים לשמר מידה של מסורתיות, ייווצר רוב מוצק לציבור הימני- דתי. אל מגמה דמוגרפית זו, נוה מצרף גם תופעה צפויה של עזיבת צעירים חילוניים משכילים, שתהליכים של הקצנה דתית ייראו להם כמגבילים את החופש האישי שלהם. שליטה פוליטית של גוש ימני ודתי תוביל בהכרח לביטול המאפיינים הדמוקרטיים במדינה, ובהעדר חוקה, אף להשלטת ההלכה העברית כקודקס החוקי במדינתנו.

האם בעתיד המילים בהמנון הלאומי: "להיות עם חופשי בארצנו" יהיו מתאימות לציבור החילוני בישראל? – ספק רב!