אריה קוקס בטורו והפעם על נושא שונה...פירמידות בדובאי !

מסגד "שיח זאייד" באבו דאבי

חלק ניכר מתושביה היהודים של מדינת ישראל מייחסים לבני המיעוט הערבי והבדואי החי בקרבנו תכונות שליליות כגון אלימות, רצחנות פנימית וחיצונית, קולניות וניהול אורח חיים בסביבה מלוכלכת ומזוהמת. גישה סטראוטיפית ומתנשאת זו אף לוקה בתפיסה לפיה אין כל סיכוי לשינוי עתידי. הביטוי "אין עם מי לדבר" הפך לקלישאה "מוסכמת". על רקע התייחסותנו לאוכלוסייה הערבית אבקש להתמקד ברשימה זו על מספר "ניסים" שאירעו במדינת האמירויות.

• נס האיחוד (איתיחאד) – ביום בו נחתנו בדובאי, חגגו תושביה את יום העצמאות ה-50 לכינון המדינה. ביום 2.12.71 נחתם חוזה האיחוד בין שישה אמירים, אשר שלטו על שבטי נוודים ודייגים בדואיים בחלק המזרחי של חצי האי ערב, חוזה המסדיר הקמת מדינה אחת מאוחדת. מיותר לציין כי מדובר בשליטים מזרחיים, אשר לכל אחד מהם אגו לא קטן. כל השליטים השכילו למחול על כבודם, כדי להקים מדינה המושתתת על חלוקת הכוח במסגרת של איזונים ובלמים. בעיניי זה ממש נס!

• הנס הכלכלי – המדינה הצעירה יכלה בנקל להתנהל כמו מרבית המדינות התלויות במשאבי הנפט שבתחומן, תוך גריפת רווחים לכיסם של השליטים בלבד. במקום זאת החליטו מנהיגי המדינה שלא להסתנוור מרווחים מידיים, ומתוך הכרה כי משאבי הטבע, מתכלים מטבעם, הם ראו להשקיע את הכנסות המדינה בפיתוח כלכלי מואץ בתחומים אלטרנטיביים ובעיקר הקמת מרכזי סחר פיננסי בינלאומי והתבססות על תיירות. לאורך כל הביקור התרשמנו מפרץ אדיר של בנייה המעיד על ההשקעות הנרחבות בתשתיות ובפרויקטים אשר מדהימים ומסעירים את הדמיון. ההכנסות מנפט ירדו אל מתחת ל-20% משעורי התל"ג ולעומת זאת ההכנסות מתיירות צמחו פלאים.

• נס המים - דוד בן גוריון קרא לאזרחי ישראל להפריח את השממה בנגב. זה לא קרה! חזונו קרם עור וגידים דווקא באמירויות. בלא מקורות מים טבעיים ובמדינה צחיחה לחלוטין ניתן לצפות בפארקים רחבי ידיים וברחובות לאורך קילומטרים רבים המלווים בשדרות עצים ופרחים היוצרים רושם כי אנו מבקרים בליבה של מדינה אירופאית.

• נס הסובלנות – המסר המרכזי שמשדרת איחוד האמירויות הינו מסר של פיוס, שלום וסובלנות. מסתבר שהציבור הערבי מסוגל לנהל את אורח חייו תוך שמירה על ניקיון מופתי במרחב הציבורי! מבני ציבור, תחנות אוטובוס ורכבת ושירותים ציבוריים, כולם מצוחצחים ומבהיקים בניקיונם. איש אינו מרים את קולו ומקלל ולא ניתן להיתקל בגילויי אלימות כלשהם. התנועה במרחב הציבורי בטוחה לחלוטין לכול (ובכלל זה לנשים). המסגד המרכזי באבו-דאבי ("שיח זיאד"), אשר נחשב לדעת רבים למבנה המרשים ביותר בעולם, מקבל את פני המבקרים בכתובת בולטת "TOLERENCE" (סובלנות).

• נס החינוך והתרבות – שליטי האמירויות רואים בחינוך יעד מרכזי וחשוב עבור הדור הצעיר. הקריה האוניברסיטאית מציגה קמפוס אדיר ממדים. מיטב המרצים בעולם (כולל מישראל) נמצאים ברשימת המתנה נחשקת כדי לחלוק את הידע שלהם עם סטודנטים באמירויות. הממשל שם לעצמו כמטרה להכניס את אחת האוניברסיטאות לרשימת 300 האוניברסיטאות הטובות בעולם כבר בשנים הקרובות. צעירים רבים יכולים לבקר בשלוחת ה"לובר" הפריזאי באבו-דאבי (מבנה המוזיאון המקומי מדהים ועולה ביופיו על המקור בפריז) והממשל מתכנן גם הקמת שלוחה ל"גוגנהיים" הניו-יורקי.

• נס הארגון – המדינה נטלה על עצמה ארגון פרויקטים בינלאומיים בעלי היקף פנטסטי, שאנו במדינת ישראל רק יכולים לחלום עליהם. אם נזכיר רק שנים מהם: התערוכה העולמית הגדולה (EXPO) וכן ארגון תחרות הגמר בגראנד-פרי (פורמולה 1). נכון שהמדינה נעזרת במומחים בינלאומיים זרים ואולם כל האופרציה מתנהלת על ידי תושבי האמירויות והכול ברמת ביצוע של לא פחות מ-100%.

• פירמידות בדובאי - מאז שחר ההיסטוריה מצאו שליטים את הדרך לגייס את משאבי מדינתם לצרכיהם האישיים בלבד, תוך שהם מנצלים את כוח העבודה של נתיניהם לבניית מונומנטים שיפארו את שמם. דוגמא לכך – הפירמידות במצרים ששימשו אתרי קבורה למנהיגים. גם בשלבים מאוחרים יותר של ההיסטוריה, אנו מוצאים שליטים שבונים לעצמם ארמונות פאר. צ'אוצ'סקו ברומניה הוא דוגמא לשליט יחיד אשר בנה את הארמון הגדול ביותר באירופה בבוקרשט, על גבם של דלת העם. השליטים במדינת האמירויות אף הם שליטים טוטליטריים ואולם הם יוצרים "טוויסט" מעניין בהוצאה לפועל של פרויקטים גרנדיוזיים. העודפים העצומים של הכנסות המדינה מופנות גם לטובת כלל האוכלוסייה, אשר נהנית מפטור מתשלומי מיסים וממשכורת ממוצעת גבוהה במיוחד. פרויקטים אשר נראים על פניהם ראוותניים נבנו לטובת כלל הציבור והם מוקד אדיר למשיכת תיירים והגדלת הכנסות המדינה. רק לצורך הדוגמא נזכיר את בניין "המסגרת" – FRAME OF DUBAI. מדובר בבניין בגובה של כ- 150 מ' בצורת מסגרת של תמונה המצופה בנחושת קלל המשווה לו מראה מוזהב המשתקף למרחקים, מעין "פירמידה" מודרנית, לכאורה ללא כל ערך מעשי. עם זאת, מיליוני התיירים הנמשכים כדי לצפות בבניין זה, מבטיחים כי השקעה "מיותרת" זו, תביא למדינה הכנסות לטובת כלל האוכלוסייה.

תיאור הרשמים העולים מביקורי מעוררים כמובן שאלת תם: אם הערבים – הבדואים במפרץ יכולים לנהל מדינה ברמה מופתית, מדוע אם כך, זה לא תופס לגבי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים? למרבה הצער אנו ממשיכים לנהל מדיניות של "שב ואל תעשה", בתקווה שהזמן יעבוד לטובתנו. כאשר יש בעיות – מנסים לפתור אותן בכוח ואם זה לא עוזר, אז מנסים ביותר כוח. אף אחד ממנהיגנו לא באמת ניסה לנתק את הלפיתה הבלתי נגמרת בין שני העמים, תוך אימוץ סיסמת הבחירות המפורסמת של הנשיא קלינטון – "זאת הכלכלה – טמבל". כלומר – האם אין זה ראוי כי שני הצדדים ינסו לייצר פתרון כלכלי שיביא רווחה לכל האזור.

בניין "המסגרת" בדובאי